לאחרונה, הקבוצה שאיתה אני משחק Left 4 Dead 2 נתקלת ביותר ויותר בעיות כשאחד מאתנו מארח את המשחק. עד לפני מספר חודשים, היינו פותרים את הבעיות הללו באמצעות התחברות לשרתי "המוסד", אבל השרתים הללו נסגרו (ולמיטב הבנתי, גם "המוסד"). מה שמשאיר אותנו בלי שרתים ישראליים לשחק עליהם. גם Gamer וגם Vgames מתהדרים בשרתי Left 4 Dead 2 ישראליים, אבל למרות שהצטרפתי ל- Steam Groups הרלוונטיות, הם אף פעם לא מופיעים ברשימת השרתים שזמינים למשחק עבורי, וגם כשאני משתמש בטריק הקבוע שלנו להתחבר לשרתים אחרים (sv_search_key gamer או vgames) – זה לא עובד.

האם מישהו יודע על שרתים ישראלים פעילים של Left 4 Dead 2? או מה עלה בגורלם של שרתי Gamer / Vgames ?

בפעם האחרונה שעזבנו את Alan Wake, זה היה עם ניחוח של אכזבה קלה. היתה לו עלילה מוצלחת, דרך טובה להעביר אותה, ואווירה מאיימת. לפחות חלק מהזמן. אבל למרות כל אלה, הוא חזר על עצמו, רוב הקרבות נראו זהים זה לזה, ובשלב מסוים – זה פשוט התחיל לשעמם. התוכן להורדה של Alan Wake מנסה לטפל בבעיה הזו.

לפני שתמשיכו הלאה אני צריך להגיד שאם עדיין לא עשיתם את זה, אבל אתם מתכוונים מתישהו לשחק ב- Alan Wake, כדאי שתפסיקו לקרוא את הפוסט הזה עכשיו, כי אני הולך לדבר קצת על העלילה של שני הפרקים להורדה של Alan Wake (שנקראים The Signal ו- The Writer), ואני לא יכול לעשות את זה בלי לדבר על איך Alan Wake הסתיים.

עברתם את האזהרה הזאת ואתם עדיין איתנו? יופי. אז אתם בטח יודעים, או שלא אכפת לכם לגלות, ש- Alan Wake הסתיים כשאלן הקריב את עצמו בשביל להציל את אשתו, וסיים את המשחק כשהוא בתוך ה- “Dark Place” שבו היא היתה כלואה. בתחילת “The Signal”, הפרק הראשון להורדה, אנחנו מגלים שהוא לא נמצא שם לבד – המשורר תומס זיין (לעזאזל, השם שלו נראה פשוט נוראי כשכותבים אותו בעברית) נמצא שם ביחד איתו, ויותר מזה – הצד האמוציונלי והלא-מאוד שפוי באישיותו של אלן נמצא שם גם הוא. והוא ממשיך לכתוב.

כך שלאורך שני הפרקים להורדה הללו, אתם צפויים לטייל בעיקר בתוך המוח של אלן ווייק, שמחזיר את עצמו לגרסאות מעוותות של מקומות שהוא ביקר בהם בעבר, וכל הזמן מנסה למנוע מעצמו להמשיך הלאה. אם זה נשמע מוזר ולא-מובן – אין לכם מה לדאוג, במשחק עצמו יסבירו לכם את זה שוב ושוב בערך 300 פעם. מה שבפועל עלילת הרקע הזו אומרת היא שאתם יכולים לצפות כעת לעיצוב שלבים מעניין יותר ממה ש- Alan Wake התאפיין בו בעבר: חלקים מעוותים של העיר, שבורים וקורסים תוך כדי שאתם מתהלכים בהם, או גלגל ענק שמורכב מזכרונות העבר של אלן (ומסתובב בהתמדה) שאתם צריכים לרוץ בתוכו. כל זה מזכיר יותר את שלבי החלומות/סיוטים ב- Max Payne המפורסם מאשר את Alan Wake.

אבל הדבר העיקרי שהופך את כל הסיפור הזה ליותר מעניין הוא לא רק עיצוב השלבים, אלא פיתוח של רעיון שהופיע בשלב המסיים של Alan Wake: מילים בעלות כוח. כמו בשלב המסיים ההוא, המוח של אלן מוצף במילים. מילים כמו “Supplies” או “Recharge” ש”הפעלה” שלהן תגרום לתחמושת או סוללות להופיע בהישג יד. מילים כמו “Boom!” שיגרמו לפיצוץ שיוכל לעזור לכם להפטר מהאויבים שמקיפים אתכם. אבל בנוסף אליהן – גם מילים כמו “Possessed” או “Taken” שיגרמו לאויבים חדשים להופיע על המסך אם לא תזהרו מספיק.

לרוע המזל, נראה כאילו המפתחים של Alan Wake נחושים לבחור בין עלילה למשחקיות, במקום לעשות את שני הדברים באופן מוצלח בו-זמנית. העיצוב המעניין-יותר מגיע על חשבון העלילה, שמהר מאוד לוקחת כיוון ברור וצפוי, דואגת להסביר לנו כל הזמן מה קורה למקרה ששכחנו את מה שכבר היה ברור לנו מאליו, והופכת את אלן לשמוק מאוס אפילו יותר ממה שהוא היה קודם. רגע הסיום של הפרק השני של התוכן להורדה, שגם אמור להיות רגע הסיום “האמיתי” של המשחק כולו, דווקא מוצלח למדי, אבל הדרך אליו רצופה ברגעים של “טוב, לא אכפת לי, פשוט תנו לי להלחם במשהו”.

ובכל זאת, אם לא קניתם עותק יד-שניה של Alan Wake, או קיבלתם אותו מחבר, אין לכם סיבה שלא להוריד את ה- DLC של המשחק. הפרק הראשון יהיה עבורכם בחינם בכל מקרה, ואם תסיימו אותו, תוכלו לשפוט אם שווה לכם להוציא עוד 5$ בשביל לראות כיצד העלילה של Alan Wake מסתיימת. אם, לעומת זאת, אין ברשותכם את הקוד שמאפשר לכם להוריד בחינם את הפרק הראשון, The Signal, מדובר בשאלה קצת יותר קשה. אני עדיין חושב שהתוכן להורדה מספיק מוצלח בשביל להצדיק את המחיר שלו, אבל אני חושב את זה בתור אדם שמלכתחילה נהנה מספיק מ- Alan Wake בשביל לשחק בו עד הסוף. אם אתם מרגישים ש- Alan Wake ממש שיעמם אתכם לקראת הסוף שלו, באמת שאתם לא צריכים למשוך את החוויה הזו עוד קצת.

כן, הביקורת הזו נכתבה באיחור קל. לא רק ששיחקתי במשחק וסיימתי אותו רק כמה חודשים טובים אחרי שהוא יצא, גם עבר לא-מעט זמן עד שהזזתי את התחת שלי והחלטתי לכתוב על זה. במקור, תכננתי לכתוב את הביקורת הזו רק על התוכן להורדה שהוא מציע, אבל אז חשבתי לעצמי שיש לי גם כמה דברים להגיד על Alan Wake עצמו. אז הנה זה מגיע.

למי שאפילו פחות מעודכן במה שקורה בעולם משחקי המחשב והוידאו ממני, אני אספר ש- Alan Wake הוא משחק שפותח במשך יותר מחצי עשור ע”י חבורה של מפתחים שלא היה לנו יותר מדי אכפת מהם, אם הם לא היו מפתחים את Max Payne קודם לכן. העלילה שלו עוסקת באלן, סופר מצליח שסובל ממחסום כתיבה, ומגיע לחופשה בעיר קטנה ופסטורלית באמצע שום מקום, רק בשביל שאשתו תיעלם, ושהוא עצמו יתעורר פתאום בתוך מכונית מרוסקת באמצע היער, ויגלה שחסר לו שבוע מהחיים, שדפים של ספר שהוא חתום עליו אבל הוא לא זוכר שהוא כתב מפוזרים בכל רחבי העיר, ושחלק מאנשי העיירה מפגינים רצון עז לפצח לו את הגולגולת.

שני קווים מנחים את המשחק לכל האורך שלו: הראשון, הוא ניסיון להכניס אותנו לתוך העלילה הנ”ל, שכתובה כמו ספר של סטיבן קינג (Alan Wake בעצמו מודה ללא בושה במקור ההשראה שלו בכמה וכמה נקודות לאורך המשחק). השני הוא הסתמכות חזקה על מוטיבים של חושך ואור: האור בדרך כלל מנחה את גיבור המשחק ליעד הבא אליו הוא צריך להגיע, האויבים צריכים שאלן יאיר עליהם עם פנס במשך מספר שניות לפני שהוא יכול לפגוע בו, ופנסי רחוב משמשים כ”מעון בטוח” שבו הוא יכול להתרפא בבטחה לפני שהוא ממשיך הלאה. אחד מהרעיונות האלה עובד. השני – קצת פחות.

מה שכן עובד ב- Alan Wake זו העלילה שלו. לא כולם יאהבו את ה- Rip-off הסטפן-קינגי שהוא מנסה למכור, אלן עצמו הוא אחת הדמויות היותר-מעצבנות שהזדמן לי לשחק בשנים האחרונות, וכיאה לסרט אימה שמנסה להצדיק את עצמו, חלק מהדמויות מתנהגות בטיפשות לא-הגיונית רק בשביל להעמיד את עצמם בסכנה ולהזיז את העלילה קדימה. אבל המסתורין שעומד בבסיסו של Alan Wake – עובד. הוא סיקרן אותי מספיק בשביל לתת לי תמריץ להתקדם הלאה, והדפים שמפוזרים ברחבי עולם המשחק (ומכילים עמודים מתוך ספר שאלן ווייק כתב בלי לזכור, שמתארים את המתרחש בעיירה בדייקנות מטרידה) מתכתבים באופן מצוין עם האירועים שקורים בתוך המשחק – מזהירים אתכם מהעומד להתרחש מבלי באמת להסביר לכם במדויק מה זה, או מבלי לתת לכם כלים להתמודד איתו.

אבל המשחק עצמו, ובמיוחד כל ההסתמכות שלו על משחקי חושך ואור… לא ממש עובד טוב באותה המידה. בהתחלה, כשאתם מותקפים ע”י מספר אויבים בו-זמנית, וצריכים מצד אחד לרכז את הפנס במישהו אחד (כדי להסיר את שכבת ה”חשיכה” שעוטפת אותו, ולהפוך אותו לפגיע), אבל מצד שני להעביר אותו במהירות בין מטרות (כדי להרחיק מעליכם את האויבים), זה די מעניין. לאחר מכן, כשמספר האויבים שאתם נלחמים בהם בו-זמנית עולה בהתמדה, זה מתחיל להיות אפילו קצת יותר מעניין. אבל קצת אחר כך, כשאתם קולטים שזהו – הגיוון המקסימלי שאתם צפויים לו מכאן והלאה הוא כשתצטרכו לכוון את אלומות האור שלכם על צינורות פלדה מרחפים (הם מרחפים באוויר! זה נורא מפחיד!), זה מתחיל לשעמם.

למעשה, זה קצת יותר גרוע מזה. Alan Wake מאוד מצטיין בבניית אווירה מאיימת, מותחת ומפחידה. אבל הוא אפילו יותר מצטיין בלהרוס אותה ברגע שהיא מתחילה קצת להשפיע עליכם. הדוגמה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים במהלך המשחק היא הצורה שבה אתם מותקפים ע”י אויבים חדשים. גם כשאתם הולכים ביער חשוך עם ראות מינימלית, הם לא קופצים ומפתיעים אתכם, חס וחלילה. במקום זה, המצלמה מסתובבת כדי להתמקד עליהם למשך מספר שניות, במהלכן הם מתקרבים אליכם בהילוך איטי, כדי שיהיה לכם קצת יותר זמן להתכונן לקראת ההתקפה הזו. דרך אחרת שבה Alan Wake עושה את זה היא באמצעות חזרה. בפעם הראשונה שתחשבו שאתם נמצאים במרחק של מטרים ספורים מפנס רחוב שיספק לכם מחסה, אבל רוח חזקה תגרום לו להתנפץ קצת לפני שאתם מגיעים אליו, אתם תחשבו שזה מגניב. בפעם התשיעית שזה יקרה, אתם תחשבו שזה צולע.

כל העסק מתחמם קצת לקראת הסוף שלו, כשהעלילה מגיעה לרגעי הסיום הדרמטיים שלה, וקצת משכיחה מכם את החסרונות של המשחק הזה (חוץ מזה, החלטתי לנסות להשיג את ה- Achievement שמכריח אותי לעבור את כל המסך האחרון במשחק בלי לירות בכלל, וזה הפך את כל הסיפור הזה להרבה יותר מותח וכיפי). אבל בשורה התחתונה, Alan Wake הוא משחק מאוד מעניין, אבל הוא לא משחק מספיק טוב. אנשים שיתחברו לעלילה שלו כנראה יסלחו לו על הרבה מהחסרונות שלו וימשיכו לשחק בו עד הסוף המר. שחקנים אחרים הולכים להרגיש שרימו אותם. אז אם אתם לא בטוחים, אני ממליץ לכם בחום לחכות עד שאפשר יהיה לקנות עותק משומש שלו במחיר זול יותר. כמובן, במצב כזה, תצטרכו להוציא יותר כסף אם תרצו לשחק ב- DLC שלו. אבל על זה כבר נדבר בפעם הבאה.

אני אעשה את זה ממש בקיצור: אתם אוהבים חידות. אנחנו פתחנו לאחרונה עמוד בפייסבוק. ומכיוון שכבר כמה חודשים אני מנסה למצוא איזושהי דרך שבה אני יכול לפרסם הרבה חידות קטנות בנושא משחקי מחשב ווידאו מבלי להציף את הבלוג הזה בפוסטים קצרצרים שיהפכו אותו למשהו שהוא לא, החיבור בין השניים נראה טבעי ממש.

אז הנה מה שהולך לקרות: בשבועיים הקרובים הולכים להתפרסם בדף הפייסבוק שלנו חמש חידות. לאחר הפרסום של כל חידה, יהיו לכם 48 שעות (שאחריהן הפתרון שלה יתפרסם בדף הפייסבוק הנ”ל) לשלוח את הפתרון שלה, בצירוף השם המלא שלכם, ל- contact@gamepad.co.il. בין הגולשים שיפתרו הכי הרבה חידות יוגרל עותק של Zuma’s Revenge, מתנת Popcap.

אם אני אראה שהפורמט הזה מוצא חן בעיניכם, אני אשתדל להפוך אותו למשהו יותר קבוע, עם חידות שיתפרסמו על קיר הפייסבוק שלנו בתדירות קבועה, פחות או יותר (אם כי אני לא יכול להתחייב מראש על התדירות שבה אני אוכל להעניק לכם פרסים…).

ובנושא דומה: לפני כחודש הכרזתי כאן בבלוג ששלושה משחקי Xbox 360 יוגרלו בין האנשים שיעשו “Like” לעמוד שלנו. ההגרלה התקיימה, והזוכים נבחרו, אבל שניים מתוך שלושת הזוכים לא החזירו לנו תשובה ושלחו לנו את הכתובת אליה הם רוצים שנשלח את הפרס. לכן, את שני המשחקים שעוד לא נשלחו (Quake Wars, Alone in the Dark) נגריל שוב בסוף החודש הנוכחי.

בכל מקרה, צפו פגיעה – החידה הראשונה צפויה להתפרסם במהלך 24 השעות הקרובות. בהצלחה.

בתור גיימר ותיק, אני רגיל לכך שהתחביב האהוב עלי משמש כשק חבטות פופולרי במיוחד עבור התקשורת. עד כדי כך רגיל, שהפעם האחרונה שהרגשתי צורך לכתוב על זה משהו היתה בשנת 2008, כש- Fox News נטפלו לסצינת הסקס המרומזת ב- Mass Effect. אבל הכתבה האחרונה שהם פרסמו היתה כל כך מטומטמת, עד שהייתי חייב לקשר אליה.

זה מתחיל מהכותרת שלה: “האם Bulletstorm הוא המשחק הכי גרוע בעולם?”, שואל הכתב, ומיד מתחיל לספק את התשובה. מסתבר שהאלימות הקשה שמאפיינת את המשחק היא הפחותה שבבעיותיו, וליוצרי המשחק היתה החוצפה לקרוא לכל מיני הריגות מרשימות שהשחקן יכול לבצע בשמות שהם רמיזות מיניות בוטות! כמו topless! או gang bang! מיד אחר כך, מציין הכתב שזה חמור מאוד, כי יש גם ילדים בני 9 שמשחקים במשחקי וידאו! איך זה קשור ל- Bulletstorm, שעל האריזה שלו מצוין במפורש שהוא מיועד לגילאי 17 ומעלה? לא בטוח. אבל יש ילדים בני 9 שמשחקים במשחקי וידאו!

החלק הטוב באמת מגיע בנקודה שבה פסיכולוגית כלשהי מסבירה לנו שאחת הסיבות לעליה שיש במקרי האונס לאחרונה היא בוודאי הסצינות המיניות הרבות שנמצאות במשחקי וידאו בימינו. איך זה מתקשר ל- Bulletstorm? מאיפה מגיע הנתון על העליה במספר מקרי האונס בשנים האחרונות? האם קיים מחקר כלשהו שתומך בטענות של הפסיכולוגית הזו? לא מאוד ברור. אבל הנה, הקשר מוצג לפניכם בבירור – Bulletstorm הופך אנשים לאנסים. אל תגידו שלא אמרנו לכם.

Rock, Paper, Shotgun עשו עבודה די טובה בפירוק הכתבה הזו לגורמים, וגם קיבלו תגובה רשמית מאחד המרואיינים בכתבה שמסביר איך הציטוטים שלו הוצאו לחלוטין מהקשרם ע”י Fox News. ככה שכל מה שנשאר לי לעשות זה רק להיגעל קצת מהכתיבה הדמגוגית, מהצורה המזלזלת שבה הם מתייחסים לקוראים שלהם, ומהעובדה שבטח יש כמה אמהות, ברחבי ארה”ב, שקראו את הכתבה והזדעזעו עמוקות מהתרבות המזעזעת הזו שהילדים שלהן נחשפים אליה.

עברו שבועיים מאז אוסף המבזקים הקודם, הגיע לו עוד פרק של הגיימפוד, ושוב זיירמן סירב לדבר על כל מיני נושאים מעניינים שהעליתי. אני חושב שהוא עושה את זה בכוונה כדי להכריח אותי לכתוב עוד פוסטים. בכל מקרה, הנה כל מיני הכרזות שהיו לאחרונה על כל מיני דברים שיקרו בקרוב.

הספוטלייט היומי: משחק אינדי בשם Primal Carnage, שנמצא עכשיו בשלב אלפא-כלשהו, כנראה הולך להיות אחד המשחקים המגניבים ביותר שנעשו אי פעם. הקונספט הוא FPS מולטיפלייר שבו בני-אדם נלחמים נגד דינוזאורים. נשמע גנרי למדי? לא כשהדינוזאורים הם גם שחקנים!

יש חמישה קלאסים של בני-אדם וחמישה סוגי דינוזאורים, כולל T-Rex וראפטור כמובן. בני האדם הם יחסית סטנדרטיים, אבל כמובן שהטקטיקות של לוחמת אנטי-דינוזאורים קצת שונות מאלה של Call of Duty או Team Fortress.

זה נראה אחד מהמשחקים האלה שפשוט חייבים לקנות. הוא מקורי, נראה ממש כיף, מלוטש ועשוי טוב, והוא כאמור אינדי ולמעשה מפותח ע"י צוות אקראי של אנשים מכל העולם. המשחק בנוי על Unreal Development Kit ונראה מאוד מרשים. הנה הטריילר האחרון שפורסם, שמכיל בעיקר וידאו in-game.

אין כרגע תאריך יציאה רשמי, ואפילו לא תאריך בטא רשמי, אבל נמשיך לעדכן כשיהיו התפתחויות.

גם ל-Deus Ex: Human Revolution – המשחק השלישי בסדרה, אבל בעצם שני כי אף אחד לא באמת סופר את Deus Ex 2, אבל בעצם הוא בכלל prequel אז זה לא משנה – עוד אין תאריך יציאה רשמי ("2011" היא ההערכה הכי מדויקת כרגע), אבל כבר מתחילים לצוץ הרבה פרטים. למעשה, הרבה יותר מדי פרטים בשביל לכתוב את הכל פה.

Eidos, המפתחים, הזמינו את החבר'ה מ-Rock, Paper, Shotgun ומ-PC Gamer לסשן קצר של משחק, ויש הרבה מאוד התרשמויות ראשוניות, שנראות מאוד מרשימות. חוץ מזה יש גם ראיון עם הכותבת הראשית של המשחק על הסיפור והדמויות, וטריילר חדש שמתמקד יותר בגיבור.

בגדול: הכל נראה מאוד מרשים, ושומר די טוב על התחושה הכללית של המשחק הראשון (חוץ מהגרפיקה המזעזעת, ששודרגה כראוי ועכשיו היא מאוד יפה), ואם אתם יודעים מה טוב לכם כנראה שתשחקו בו בכל מקרה, אז יכול להיות שחבל לקרוא את כל הכתבות הארוכות האלה. אם אתם בכל זאת אוהבים לדעת מה מצפה לכם (אל תדאגו, אין שם ספוילרים), לכו על זה.

Dragon Age 2 יוצא עוד חודש, ויש חדשות משמחות: יהיה לו דמו.  בדיוק לא מזמן דורון התלונן שלא עושים דמואים יותר, וכנראה שמישהו שמע אותו, כי הידיעה הזו פורסמה בדיוק שבוע אחר כך. גם ל-Dragon Age: Origins לא היה דמו, וזה היה מאוד מעצבן, ובהחלט טוב שהם תיקנו את העוול הזה.

אה, ויש עוד טריילר חדש. גם הוא, כמו הקודמים, לא באמת מכיל אינפורמציה על המשחק.

אני יודע שכבר עדכנתי פעם קודמת (באריכות) על Skyrim, אבל באמת שהם מרשימים אותי כל פעם מחדש עם ההכרזות שלהם. הם כבר הכריזו שהם הולכים להחליף את המנוע הגרפי, לתקן את מערכת השיחות המזעזעת, לשדרג משמעותית את מערכת הקרב ועוד כל מיני דברים שהפריעו לי ב-Oblivion. עכשיו הם חשפו בנוסף גם פרטים על הממשק החדש, שלטענתם שואב השראה דוקא מ-iTunes, וכנראה יהיה יותר טוב מהממשק של Oblivion, כי ממש קשה להיות פחות טוב. מה שכן, עדיין לא נראה שמתוכנן ממשק נפרד ל-PC, שזה לדעתי מטופש.

יש עוד כל מיני דברים שהופיעו בגיליון האחרון של Official Xbox Magazine בבריטניה, ושני דברים במיוחד שעניינו אותי:

1. זוכרים איך ב-Oblivion כל מקום בעולם נראה בדיוק אותו דבר? כנראה שבתסדה הבינו (בשעה טובה) שזה מפגר. למשל, בעוד של-Oblivion היה איש אחד שהיה אחראי על העיצוב של כל ה-dungeons, ב-Skyrim העבודה הזו מתחלקת בין 8 אנשים.

2. ה-AI נראה הרבה יותר מושקע. למשל, זאבים מתנהגים כמו זאבים (מפתיע, נכון?). זה אומר שיש להם מאורה שהם חיים בה, וכמה פעמים ביום הם יוצאים בלהקה לצוד משהו. ברגע שהם הצליחו לצוד טרף כלשהו הם יעמדו במקום וישמרו עליו, ולא יעוטו על כל שחקן שעובר לידם. כי הם זאבים.

עדכון: יש גם תמונות חדשות מהמשחק.

ודבר אחד אחרון: ה-PC מוכיח שוב שהוא "פלטפורמה מתה" וש"לאף אחד לא באמת אכפת יותר מ-PC", בזכות ההכרזה האחרונה ש-Battlefield 3 יתמוך במשחקים של עד 64 שחקנים ב-PC, לעומת 24 שחקנים בלבד בקונסולות. לא, לא ברור למה. לאלה מכם שמצפים בכיליון עיניים ל-BF3, יש בלינק שנתתי עוד כל מיני פרטים חשובים, למשל שהמשחק יכיל שימוש נרחב במילה "Fuck".

זהו להפעם. פעם קודמת לא היו כל כך תגובות, אז אני לא יודע מה אתם חושבים על הפורמט הזה. כל עוד אין תגובות, אני פשוט אניח שאתם כל כך אוהבים אותו שקשה לכם להתנסח לידו.

במבט ראשון, ilomilo נראה כמו משחק תמים למדי. יש לו מוזיקה חמודה. יש לו עיצוב ילדותי. אתם שולטים בו על יצורים קטנים בשם safkas שנראים כמו בוהן שמישהו צייר עליה שתי נקודות בתור עיניים (ושערה בודדת שמזדקרת להם על הראש). גם הפאזלים הראשונים שהוא מציע לכם, לא נראים מאתגרים במיוחד. אתם צריכים להפגיש את ilo ו- milo. שחיים בעולם של קוביות שמרחפות להן באוויר. לשם כך, כל אחד מהם יכול לסחוב על גבו קוביה, ובאמצעות הנחה של הקוביות האלה במקומות אסטרטגיים, תוכלו לבנות מסלול שיפגיש אותם זה עם זה. זה קל. זה חביב. וזה לא מרשים במיוחד.

אבל ilomilo חשף את פרצופו האמיתי עוד לפני סוף גרסת ה- Trial. כמו Portal האגדי, גם הוא מלמד אתכם בהדרגה כל מיני טריקים קטנים, ומכריח אתכם מהר מאוד ליישם אותם במגוון רחב של סיטואציות. התוצאה היא עלייה מאוד חדה ברמת הקושי, שכמעט ולא מורגשת ע”י השחקן. לפחות עד הרגע שבו תפתרו פאזל אכזרי במיוחד, ולא תוכלו שלא להתפעל כשתקלטו מה בדיוק הצלחתם לעשות כרגע.

בשביל לתת לכם קצת מושג על האתגרים שעומדים מולכם, אני יכול לספר שבמהלך המשחק תצטרכו להתמודד עם שינוי מתמיד של מישור הייחוס שלכם (חצים אדומים שפזורים ברחבי המסכים השונים “יעבירו” אתכם לפאה אחרת של הקוביה שאתם מהלכים עליה, והפאה הזו תקבע את המישור החדש שהדמות שלכם יכולה ללכת עליו), קוביות מרחפות (והכיוון שבו הן מרחפות תלוי במישור היחוס שבו אתם נמצאים, כן? כך שמה שמשמש כמעלית עבור דמות אחת, יכול לשמש כגשר בין שתי נקודות עבור הדמות השנייה), קוביות ש”הופכות” את המישור שאתם נמצאים עליו ויצורים מוזרים בעלי חיבה לתפוחים שאתם יכולים ללכת להם על הגב.

ורק למקרה ש- 37 המסכים שהמשחק מציע לכם יעברו לכם מהר מדי, כל אחד מהמסכים הללו מציע לכם כמות מכובדת של דברים שאתם יכולים לאסוף, שיכולים, מאוחר יותר, לפתוח בפניכם עוד 12 מסכי בונוס שמכילים כמה אתגרים אכזריים במיוחד. ilomilo הוא לא משחק ארוך, אבל שחקנים אובססיביים במיוחד שבאמת ינסו למצוא את כל מה שהמשחק מנסה להחביא, הולכים לבלות איתו שעות ארוכות.

כל זה עטוף בעיצוב מקסים. אמנם קראתי לעיצוב של ilomilo “ילדותי” בפסקה הראשונה, ואני מניח שיהיו כמה אנשים חסרי-לב (אני מסתכל עליך, דקל) שעבורם העיצוב של ilomilo יהיה ילדותי מדי, אבל אני לא יכולתי שלא להתמוגג מהמוזיקה, מהמראה של העולם, מהיצורים שמאכלסים אותו (ובמיוחד ממפלצת גנבת-הקופסאות הנפלאה) ומהריקוד הקטן ש- ilo ו- milo מבצעים בכל פעם שמצליחים להפגיש אותם ביחד.

החסרון העיקרי של המשחק הוא המולטיפלייר שלו. ilomilo מציע רק מצב משחק מרובה-משתתפים שיתופי, שזו לא בעיה בפני עצמה, אבל המסכים במצב הזה זהים לחלוטין למסכים במצב המשחק לשחקן היחיד. אפילו זו לא היתה בעיה גדולה מאוד, אם מפתחי המשחק לא היו מחליטים לשכפל את המכניקה של המשחק לשחקן-יחיד באופן מושלם. כלומר, גם במשחק מרובה-משתתפים, השחקן שמשחק את ilo והשחקן שמשחק את milo לא יכולים לזוז בו-זמנית. מה שהופך את זה פחות למשחק מרובה-משתתפים, ויותר למשחק לשחקן-יחיד עם ממשק מחורבן.

חוץ מזה, כמו כל מיני משחקי אינדי אחרים, גם ilomilo מתעקש לתקוע קצת סאבטקסט בתוך העלילה שלו. בסדר, הבנו, יש למשחקי אינדי איזה קטע כזה. אבל זה באמת הכרחי לנסות לדחוף סאבטקסט גם במשחק שלא צריך את זה בכלל? התוצאה הסופית, עם כל הכבוד, נראית מאולצת ומיותרת. וחבל.

אבל אף אחד מהחסרונות האלה לא הופך את ilomilo למשהו ששווה פחות מ- 10$. מדובר באחד ממשחקי הפאזלים המוצלחים והמעניינים ביותר שיצא לי לשחק בהם בזמן האחרון, והוא מומלץ בחום.

ilomilo זמין לקנייה דרך ה- Xbox Live Arcade. שמעתי גם על גרסה ל- Windows Phone 7, אבל אין לי באמת מושג איך היא.

מי שהקשיב לפרק האחרון של הפודקאסט שלנו כבר ידע שזה הולך לקרות, אבל לכל השאר: לאחר סופו בטרם-עת, “פאנבויז”, פודקאסט המשחקים של יוגב סיטון וחבריו, חזר לאוויר. אתם יכולים למצוא אותם, בינתיים, בעמוד שלהם בפייסבוק, או ב- iCast. האזנה נעימה!