2008 מסתיימת עבורי באקורד קצת צורם. המחשב שלי החליט למות, ואני כותב את מה שקוראים ממחשב של חבר, על מנת שהזיירמן לא יכה בי במטריית צבעי הגאווה שהוא כל כך אוהב. ולמרות זאת, זו היתה אחלה שנה. השנה שבה גם אני נכנעתי ורכשתי Xbox 360. השנה שבסופה, לראשונה, אני עוזב את הקן ומקים בית גיימינג לתפארת מדינת ישראל, בבירתה הלא-רשמית, ראשון.

אז הנה הדברים שעשו לי את זה ב-2008.

1. Rock Band 2

הסיבה המרכזית שבגללה קניתי קונסולה היא שרציתי שיהיה לי, לעצמי, משחק Guitar Hero כלשהו. לפני קצת יותר משנה התאהבתי בקונספט, אך לא הצלחתי למצוא אלטרנטיבה ראויה למחשב האישי. בסוף קניתי Xbox, ובמקום Guitar Hero, הלכתי על האח הגדול והמוצלח יותר: Rock Band 2.

זהו ה-משחק של שנת 2008 מבחינתי, וכנראה גם אחד המשחקים הטובים ביותר בהם שיחקתי אי פעם. פשוט לא נמאס לי ממנו, גם אחרי שסיימתי את מצב ה-Tour וצפיתי בכתוביות הסיום. כאשר אני לבד, אני משחק ב-Challenges, מתאמן על שירים ומנסה לעלות בדרגות קושי. יש לי תחושה ממשית של התקדמות בעוד אני מצליח שירים קשים יותר ויותר. המשחק הוא מהנה יותר בדרגות הקושי הגבוהות, כי מנגנים יותר תווים, והאשליה שאתם באמת מנגנים את השיר הופכת לאמיתית יותר.

אבל השוס האמיתי הוא עם חברים, בלהקה מלאה. כי אז אפשר לעשות אחד על השני פוזות של רוק סטארים. דהיינו, לצרוח לתוך המיקרופון כמו הקורט קוביין שאתם לא, בעוד החבר שלכם מחליק על הרצפה עם הברכיים ודופק סולו גיטרה כמו הסלאש שהוא ממש לא. בקיצור, כולם מתנהגים כמו מטומטמים. וזה נפלא.

2. Left 4 Dead

Valve האלו. כמה כשרון בחברה אחת, תגידו לי? איך הם עושים את זה פעם אחר פעם בעוד חברות אחרות תמיד נופלות בשלב מסוים לתהום הבינוניות? Left 4 Dead הוא עוד הברקה שלהם, ומשחק ה-Multiplayer של 2008 עבורי.

"מה זה החרא הזה?", שאל אותי מישהו ששיחק בדמו לבדו. עוד משחק שהורגים בו מלא זומבים? נו, באמת. ניסיתי להסביר לו שלשחק ב-Left 4 Dead עם בוטים זה כמו לשחק פינג פונג עם עצמך. זה פשוט לא עובד. עם עוד שלושה חברים, לעומת זאת – וואו. כפי שעידן הסביר, האחווה שנוצרת כששמים כמה חברים בסיטואציות בלתי אפשריות, היא משהו שלא ראיתי באף משחק אחר. Left 4 Dead מאלץ אתכם לעזור זה לזה ולהיאבק בשיניים כדי שכולם ישרדו. נסו להתמודד לבד עם גל של זומבים שמגיע אחרי שהקיא עליכם Boomer ותבינו למה אני מתכוון.

אה, ודקל? סליחה שפוצצתי לך את הראש עם שוטגאן. זה רק כי אתה שמן.

3. העולם על פי אינטל

כן, נו, זה קצת יומרני להזכיר את הבלוג שאני כותב בו, אבל עדיין. יש לי הרגשה שמשהו טוב קורה כאן. מאז שעזבתי את גיימר הייתה חסרה לי קהילה שבה אני אוכל לכתוב על משחקים, ולהתווכח עם אחרים. תבינו, אני מסוג האנשים שחייב לבלבל למישהו את המוח אחרי שאני משחק במשהו מגניב, או מתעצבן ממשהו מטומטם. אני חושב שהשנה "העולם על פי אינטל" כמעט ולגמרי מילא את החסך הזה שלי. אז תודה לזיירמן שהקים את הבלוג, ותודה לכם, שהסכמתם שנבלבל לכם את המוח.

ומצד שני…

Steam. אני שונא שונא שונא שונא את התוכנה הארורה. למה לעזאזל חבורת גאונים כמו Valve לא מצליחה לתקן את הדבר השבור והמחורבן הזה? תארו לעצמכם את התמונה הבאה: שבת בערב. קבענו לשחק Left 4 Dead בשעה 17:00. משעה 15:00 אני מנסה להתחיל להתחבר ל-Steam. לא מצליח. מוחק הכל, מתקין מחדש, ריסטרט למחשב, נאדה. בסוף מצליח להתחבר, רק כדי להפעיל את המשחק ולקבל את ההודעה: This game is currently unavailable.

מה לא זמין?! אחותכם לא זמינה!!! אני שילמתי 45$ על המשחק ועכשיו הוא לא זמין? גררר. בסופו של דבר עוברים יומיים שלמים מהרגע שבו רציתי להתחיל לשחק במשהו, שרכשתי במיטב כספי, עד הרגע שבו המשחק מסכים לעלות. וזה באמת משהו שאינו מתקבל על הדעת.

אני דווקא די חיבבתי את Steam בהתחלה. זו תוכנה שיש לה המון פוטנציאל לאגד בתוכה את כלל משחקי ה-PC ולהפוך אותם להרבה יותר נגישים עבורכם, מכל מחשב בו תימצאו. שלא לדבר על הנחות משמעותיות במחירים, פה ושם. הבעיה היא שהמשחקים ממש לא נגישים, וכרגע מה שאני רוחש כלפי Steam זה בעיקר שנאה יוקדת. כעת, כשיש לי ברירה, אקנה את כל המשחקים שלי מחוץ ל-Steam.

כמו קודמתה, נראה ש-2008 תיזכר אצלי בעיקר בזכות החודשים האחרונים שלה.

אמנם, אפשר לזקוף את זה לחובת אפקט שרק, או לחובתו של הזכרון הרעוע שלי, שמתקשה להכיל אירועים שקרו לפני יותר מחודשיים, אך בכל מקרה, עבורי 2008 מסתכמת בנובמבר ודצמבר, וכמעט כל מה שקרה בה סובב סביב המחשב החדש שלי, וינג.

1. עידן קונה את וינג

עם כל הסיפורים מסביב לפרוייקט הקטן שלי (איומי תביעה מצד "אייבורי", כתבה ב"הארץ", תלונות על הכתיבה הטרחנית והלא מקצועית שלי ב"נענע" ועוד) נדחקה הצידה העובדה שכל הפרוייקט הזה בא על-מנת לשרת מטרה אחת – להכניס מחשב שאני אתגאה בו לחדר שלי. ואני שמח להגיד שאת המשימה הזאת הפרוייקט ביצע בהצלחה.

אמנם הגדרתי את המחשב הזה קודם כל כ"מחשב לגיימינג", אבל היום המחשב הוא קצת יותר מזה. וב"קצת" אני מתכוון להרבה. המחשב הוא כלי העבודה שלי, כלי הלימודים המרכזי, המרכז הבידורי (לטלוויזיה, סרטים ומוזיקה) והדרך היחידה בה אני מתעדכן בחדשות. לכן כמעט כל אלמנט בחיים שלי קיבל שדרוג רציני עם כניסתו של וינג (על-שם וינג ריימס, The strong, black, silent type. כמו המחשב שלי) לחדר. האלמנטים שלא כל-כך שמחים מקיומו של וינג הם שעות השינה (המצומצמות גם ככה) שלי וזמן האיכות עם החברה שלי (מצטער דניאל. אני מקווה שאת מבינה שזה חזק ממני), אבל אני מאמין שאני אצליח להביא אותם ואת וינג לעמק השווה.

2. 2007

נכון, באופן רשמי 2007 לא התרחשה ב-2008 Per Se, אבל מאחר שלא יצא לי לחוות את רוב המשחקים שיצאו באותה שנה בעצמי, מפאת חוסר חמור בחומרה שלא תרוץ בזעקות אימה אם אני אנסה להפעיל אותם בעזרתה, השנה הקודמת (או לפחות ההיילייטס שלה) נדחסה לשלושת השבועות שעברו מאז שקניתי את וינג. וכמו שאתם יודעים, זו היתה שנה נהדרת ל-PC.

בעזרתו האדיבה של זיירמן, שיחקתי בתור שני החיילים גיבורי Call of Duty: Modern Warfare, באחד מהמשחקים הכי סוחפים שיצא לי לשחק בהם; נכנסתי לחליפת הנאנו של אנשי הכוחות המיוחדים, עם הגרפיקה המשובחת, הפיזיקה הניוטונית ודרישות החומרה לא הגיוניות של Crysis; והספקתי גם להינצל מהתרסקות מטוס היישר לתוך האימה של Rapture, ב-Bioshock שנכון לעכשיו אני חייב להודות שאני מתקשה להבין למה הוא קיבל כל-כך הרבה תשבוחות (כן, זיירמן, אני יודע, אני טיפש. ושמן. זה עדיין לא תירוץ לגרפיקה החלשה, לפחות ביחס למשחקים הקודמים שהוזכרו, לעיצוב המצועצע מדי ולאויבים הבנאליים). אני מקווה שבהמשך הדיעה שלי לגביו תשתפר.
חוץ מזה, נלחמתי במשך 19 שלבים בנסיונותיה של GLaDOS להרוג אותי (ואפילו קיבלתי עוגה) ב-Portal, שנקנה כחלק מהקופסה הכתומה במבצע סוף השנה של Steam.

3. Rock Band 2

אם השנה שעברה עמדה בסימן Guitar Hero, השנה הזאת היתה ללא ספק שנת Rock Band. הכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן בגיטרה מפלסטיק לא משתווה לכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן על גיטרה או תופים מפלסטיק, ביחד עם עוד שלושה חברים. אני, אגב, מעדיף להיות הגיטריסט (או הבסיסט, אם ממש חייבים), כי אחרי שני שירים על התופים היד שלי מתחילה לאבד תחושה, ובשביל תפקיד הזמר צריך, אפעס, לדעת לשיר.

פעם הייתי הולך לחברים, נתקל במקרה בגיטרה של guitar Hero, והופך את המפגש למסיבת Guitar Hero מאולתרת. אבל Rock Band כבר מהווה סיבה למפגשים חברתיים בפני עצמה. כי לפעמים אין כמו להעביר ערב בהופעות וירטואליות ברחבי העולם הוירטואלי, להעמיד פנים שאני יודע לנגן ושיש לי אוזן מוזיקלית, ולדעת שעזרתי ללהקה (Achtung Kinder לשלתון!) להשיג עוד קצת מזומנים או מעריצים.

ומצד שני…

קונסולות. לעזאזל אתכן.

אין הרבה דברים מעצבנים יותר מלקנות מכונת משחקים בכמעט 7,000 ש"ח, ואז להבין שאת המשחקים המגניבים באמת ככל הנראה לי ייצא לי לשחק עליה.

תוכן אקסקלוסיבי לקונסולה מסויימת תמיד היה בסביבה. אז זה אמנם מעצבן שרק בעלי Xbox יוכלו לשחק ב-Gears of War 2, רק בעלי PS3 יוכלו ליהנות מ-Little Big Planet ורק בעלי Wii יוכלו לקלל את הרגע בו קנו את Far Cry Vengeance , אבל זה משהו שאני מוכן לקבל.

מה שאני לא מבין זה למה The Force Unleashed הגיע לכל קונסולה אפשרית, נייחת וניידת כאחת, כולל טלפונים סלולריים, ורק ה-PC נשאר יתום. למה היינו צריכים לחכות חצי שנה עד ש-GTA IV יגיע למחשב הביתי, רק בשביל לגלות שמדובר בגרסה מלאת באגים? ולמה אם אני רוצה להזמין אלי הביתה חברים בשביל לשחק ב-Rock Band 2 או Guitar Hero: World tour אני צריך גם להוציא עוד כמה אלפי שקלים בשביל לרכוש קונסולה שתוכל להריץ את המשחק? תקנו אותי אם אני טועה, אבל שוק ה-PC עדיין גדול בהרבה מהשוק של כל אחת מהקונסולות. אז למה החברות עדיין מעדיפות לפתח פורטים ל-PS2 ולא ל-PC?

אחד הדברים המוצלחים ביותר מבחינתי ב-2008 הוא ריבוי הקונסולות. אם אני מפשפש בנבכי הנוסטלגיה, אני נזכר שהפעם האחרונה שהיו לי כל כך הרבה פלפטורמות משחק הייתה כשהייתי בן 9; באותם ימים של תמימות היה לי מחשב, מגסון (+מתאם ל-NES!), וגיימבוי. והנה 2008 מסתיימת בשעה טובה, ואני מגלה שאני אבא גאה למחשב, XBox, PSP ופלאפון עם Windows Mobile.

אז למעט הגעתי לבלוג, אירוע שללא ספק היה המשמעותי ביותר עבור עידן, הייתה שנה עמוסה;

1. Fallout 3

אני, ורבים אחרים חיכינו לפרק השלישי בסדרת Fallout מאז יציאתו של המשחק השני. מעניין היה לראות איך שהמשחק לאחר יציאתו יצר שתי קבוצות מרכזיות – אלו ששנאו את המשחק, ואלו שמתו עליו. אני כמובן נמנה על הקבוצה השניה; המשחק בעיני מגלם שילוב מוצלח של מספר אלמנטים קריטיים שאני דורש מהז'אנר – עולם חי ומקיף, דמות ניתנת לשינוי בצורה שמשפיעה על התנהלות המשחק וכמובן מערכת קרב אפקטיבית.

מעבר לקריטריונים הבסיסיים שהצבתי, Fallout 3 גם מככב בגרפיקה והסאונד, שני מרכיבים שמוסיפים המון ליכולתו לשאוב את השחקן פנימה. אז נכון שיש פערי לוגיקה בסיסיים בצורת שאלות בסיסיות למדי – מאיפה בא האוכל? מאיפה המים הנקיים? למה אף אחד לא עובד?  אבל בעיני אין ספק שמדובר בתוספת מרשימה מאוד לסדרה  האהובה.

2. Good Old Games

כביכול מדובר באתר כמו כל אחד אחר מסוגו – פתיחת גישה למשחקים ישנים הניתנים להורדה עם טרחה ומחיר מינימאליים. אבל כשבוחנים אותו לעומק, מגלים איכות שירות שלא ניתנת באף מקום אחר. המשחקים נטולי DRM לחלוטין, ובאים כאשר הם עטופים ב-Installer ונבדקו ספציפית למערכות ההפעלה הנוכחיות. המשחקים הניתנים להורדה זמינים כאשר הם כבר עודכנו לגרסתם האחרונה, וניתן להורידם עד כמה פעמים שרק רוצים. וכמובן, מרגע הקנייה שלל התוספות הקיימות למשחק יהיו זמינות גם כן – מה-Manual דרך רקעים שונים ולפעמים גם חומר נוסף.

כלל הדברים הקטנים האלה מצטברים לידי חוויית משתמש מעולה שבהחלט שווה את ה-5.99$ שלי. שווה גם לחזור ולבדוק אותם פעם בכמה זמן, כי עולם התוכן המוצע גדל על בסיס שבועי!

3. Geometry Wars 2

למרות שעידן כבר הקדים אותי וציין את גדולת המשחק הקטן הזה בפוסט שלו, אין סיכוי שאני אוכל להימנע מלזרוק את המילה שלי בעניין. מעבר לדברים שעידן כבר ציין (כמו גדולתם של ערבי Geometry Wars), אני חייב לציין שהמשחק מככב בראש ובראשונה בקטגוריית "ההשקעה המשתלמת של השנה".

אין לי צל של ספק היום שהיחס בין השעות שהשקעתי במשחק לבין העלות שלו הוא הקיצוני ביותר מכלל המשחקים שהיו לי אי פעם. במחיר המגוחך ששילמתי עליו קיבלתי שעות על גבי שעות של Replay Value כמו שלא נתקלתי בשום מקום אחר. וכמובן, שהאלמנט התחרותי רק משתדרג כשמכניסים את ה-XBox Live לעניין – והתחרות מול אנשים אחרים.

 ואחרי כל זה, גם משהו רע – 

אחרי שקיבלתי את ה-Xbox שלי, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחבר אותו ל-Live. במבט ראשון זה נראה מבטיח; משחקים להורדה, סרטים, סדרות, קדימונים, גרסאות דמו למשחקים חדשים וכמובן ה-Xbox Originals. אבל אחרי התעסקות של כמה שעות הבנתי את הפער הגדול: בגלל שלישראל לא מוגדר Xbox Live Region, כל משחק שחסום אפילו בצורה המינימאלית ביותר לא ניתן להורדה.

זו מגבלה מגוחכת שנגזרת ממציאות שבה יש חוקי זכיינות וקופירייטס שונים בהתאם למדינה שבה בעל הקונסולה נמצא. למראית עין לא אמורה להיות סיבה שאני לא אקנה את Halo הקלאסי, אבל לצערי זהו המצב ולא מסתמן שזה הולך להשתפר. אז למעט לשלם עבור פרוקסי, לא נראה שיש פתרון קסם לנושא. וחבל, כי בפועל זה מסרס חלק לא זניח מהכוח של ה-Xbox.

2008 תזכר אצלי בעיקר בתור השנה בה קניתי, לראשונה בחיי, קונסולה נייחת. עד אז נהגתי להשאיל פלייסטיישן 2 מחברים, מדי פעם. אבל החל ממאי השנה, הפכתי לבעלה הגאה של קונסולת Xbox 360 חדשה ונוצצת. ה- PC עדיין לא ננטש. אני מאוד מחבב את ה- PC שלי. אבל אם יש דבר אחד שקונסולות ה- Xbox 360 הקנתה לי, זה גיוון.

גיוון, ו- Geometry Wars 2.

1. Geometry Wars 2

מה אני יכול להגיד על המשחק הזה שכבר לא כתבתי מעל דפי הבלוג הזה? אחרי שאמרתי שהמשחק המקורי הוא הסיבה הכי טובה לשדרג ל- Windows Vista? אחרי שכתבתי כל כך הרבה מילים משבחות על המשחק שבוע לאחר שהוא יצא? אחרי ששבוע בודד לאחר מכן, התחלתי מסורת (שמחזיקה עד היום) של "ערבי Geometry Wars"?

שום דבר. Geometry Wars 2 הוא משחק קטן, הוא משחק זול, והוא גם המשחק שמהווה עד היום בסיס ליותר מדי אינטרקציות שלי עם חבריי למקום העבודה ("נחש מה? אתמול שברתי את השיא שלך ב- Pacifist"). בהתחשב בכל זה, האפשרות שמישהו לא ירצה להוציא עליו מחיר זעום של עשרה דולרים נראית לי מופרכת לחלוטין.

2. Audiosurf

אם אנחנו כבר בנושא של אובססיות חולניות – הנה עוד משחק ששיתק אחוז מכובד מכותבי הבלוג למשך זמן ממושך. Audiosurf גרר המון תגובות: תגובות של אנשים שחושבים שלא מדובר ביותר מויזואליציה נחמדה לשירים ב- MP3. תגובות של אנשים שמעדיפים לשחק במצב המשחק הפשוט ביותר שלו, כי כל מצב משחק אחר מפריע להם להנות מהמוזיקה. תגובות של אנשים שחושבים שבסך הכל, המסכים שהוא יוצר לא מתאימים למוזיקה בצורה כזאת טובה כמו שאנשים כמוני טוענים. אבל התגובות האלה מהוות את החלק הזעום מתוך קבוצה רחבה של אנשים שהתמכרה אליו באופן מוחלט. קבוצה שכל הזמן מנסה להכניס שירים נוספים למשחק כי "מעניין איך השיר הזה יעבוד בתור מסך ב- Audiosurf". קבוצה שכוללת אנשים שעושים את כל שביכולתם כדי להגיע למקום הראשון בדירוג העולמי של שיר מסוים, שחביב עליהם במיוחד.

משחקים כמו Guitar Hero או Rock Band גורמים לנו לייחל לאפשרות לנגן את השירים האהובים עלינו במסגרת המשחק. הם גורמים לנו, כשאנחנו שומעים את השירים האלה, לראות מול העיניים את ממשק המשחק, ולחשוב איך הוא יתאים לשירים הללו. כשאנחנו משחקים ב- Audiosurf, אנחנו לא חייבים רק לפנטז. בתוך שתי לחיצות, אנחנו יכולים להריץ את השירים האלה בתוך המשחק. וזה עובד נהדר.

3. GTA IV

תנו לי להודות בזה וזהו: GTA IV הוא הסיבה לכך שקניתי Xbox 360. הוא השפיע גם על התזמון (חשבתי לקנות קונסולה בזמן כלשהו, לא תכננתי שזה יקרה במאי השנה), וגם על הבחירה ב- Xbox 360 מתוך הדור הנוכחי של הקונסולות (המחשבה המקורית שלי היתה יותר בכיוון של Wii).

בהתחשב בכמות ההייפ שהיתה לי לקראת המשחק הזה, אין ספק שלא מיציתי את GTA IV כהלכה. אבל זה לא רק מכיוון שלא היה לי מספיק זמן לשחק בו. זה מכיוון שגם שכשיחקתי בו, התקדמתי כל כך מעט בעלילה הראשית.

הרבה מילים כבר נכתבו ברשת על Liberty City של GTA IV, אבל אני כמעט ולא כתבתי אפילו מילה אחת. אז תנו לי לחזור על מה שאמרתי אצל ה- GarageGeeks בשבוע שעבר: Liberty City היא העיר הוירטואלית הכי מרשימה, הכי "חיה ונושמת" שראיתי אי פעם במשחק כלשהו. ומה שמדהים אפילו יותר הוא שההישגים הטכנולוגיים הללו אף פעם לא גונבים את הפוקוס למכניקת משחק מלוטשת ונהדרת, כמעט מחוסרת טעויות. כמובן, אפשר להתלונן על אלמנטים מסוימים של GTA IV (יאצי עושה את זה מצוין), אבל אלה הן תלונות קטנות וקטנוניות. בערך כמו להגיד ש"הבוס האחרון ב- Half Life הוא לא משהו", אף אחת מהן לא פוגעת אפילו בקצת בעובדה שמדובר באחד המשחקים הגדולים ביותר שהנחתי עליהם את כף ידי.

ומצד שני…

DRM.

יריית הפתיחה היתה כבר בשנה שעברה, עם הגנת התוכנה המעצבנת על BioShock. אבל מה שהתחיל כקוריוז דבילי למדי ב- 2007, התחיל להתפשט בצורה מדאיגה במהלך 2008. Mass Effect, Spore, Far Cry 2 – כולם מכילים בתוכם צורה כלשהי של DRM. כולם הוכיחו חוסר יכולת מוחלט להתמודד עם פיראטיות. ובכל זאת, חברות המשחקים מתעקשות להגביל את העותקים החוקיים לחלוטין שאנחנו קונים בחנויות. ואחר כך הן עוד מתפלאות למה גיימרים בורחים לקונסולות. תפסיקו עם זה כבר.

הנה אנחנו מתחילים שוב.

בשנה שעברה, החלטנו כאן בבלוג לסכם את השנה בצורה חופשית ככל האפשר. כל אחד מכותבי הבלוג (והיו שלושה כאלה, בסוף שנת 2007) הקדיש את פוסט סיכום השנה שלו לשלושה אירועים שהפכו את השנה לקצת טובה יותר עבורו, ואירוע אחד שהפך אותה לכיפית קצת פחות. האירועים הללו היו יכולים להיות כל דבר: מעצם העובדה שהוא שיחק במשחק מסוים, דרך סרטוני הפלאש של יאצי, ועד לבובה של Big Daddy שנשלחה אליו הביתה.

השנה, אנחנו הולכים לעשות את אותו הדבר.

טוב, אז אני, דורון ועידן דקל ישבנו לסכם את השנה – כל אחד מהזווית שלו. ומסתבר, תאמינו או לא, שזה לא היה מאוד מקורי מצדנו.

אז מה קרה בשאר העולם?

• Gamer בחרו את 20 המשחקים של השנה, וחמש "הנפילות של השנה". לא לקחתי חלק בבחירה הזו, אז אני מניח שאין לי זכות להתלונן על כך ש"הקופסה הכתומה" נכנסה רק כמשחק אחד. עם הדירוג במקום הראשון, לעומת זאת, אני בהחלט מסכים. אחרי הכל, משחק השנה שלי היה Portal.
• Vgames הלכו על פורמט קצת חופשי יותר. בחירות השנה שלהם: Call of Duty 4, God of War 2 ו- BioShock. אין לי הרבה מה להגיד על זה, חוץ מזה: יובל, העובדה שהזכרת את השיר ב- Portal בתור הפתעת השנה לא משכיחה ממני את חילול הקודש שחטאת בו בעבר. אגב, אם כבר לסקר את הנעשה באתרים אחרים, אתם יכולים לפחות לספק קישורים לעמודים הרלוונטיים, במקום לביקורות בויגיימס.
• אם לרגע נסטה מהנושא, הנה משהו משעשע ועצוב כאחד: בגיימר, הבחירה של האתר זכתה לתגובה הנפלאה "מבחינתי הוחכתם אי מקצועיות" (שגיאת הכתיב במקור). בויגיימס, המערכת זכתה בצעקות על כך ש"הם לא מקצועיים" כי הם לא הכניסו לרשימה את Crysis. אני באמת לא מבין מתי חצינו את הקו שאחריו אנשים לא מסוגלים להודות שמישהו אחר, אולי, בצורה כלשהי, חושב אחרת מהם.
• Rock, Paper, Shotgun שיחקו אותה עם הסיכום המוצלח ביותר של 2007. הסיבה? ההתמקדות המוצלחת במשחקים עצמאיים וקטנים, והבחירה המושכלת של הסדר בו נחשפים משחקי השנה שלהם (מה שהסתיר במשך זמן רב את הזהות של "משחק השנה"). בכל אופן, הטקסט שמבהיר למה הם חושבים שהכבוד הזה מגיע ל- Portal היה מרגש כמעט כמו המשחק.
• Eurogamer הלכו גם הם על Portal. לא מפתיע. אני מאוד אוהב את כתבות סיכום השנה שלהם, בדרך כלל.
• Gamespot. כבר אמרתי יותר מפעם אחת שאני לא אוהב את האתר, ככה שלא מפתיע שאני מוצא דברים להתלונן עליהם. למשל, לא לתת את פרס ה- "Best Voice Acting" לפורטל לדעתי זה טיפשות. חוץ מזה, באמת שיש להם יותר מדי קטגוריות. בשלב מסוים נמאס לי כבר ללחוץ "לעמוד הבא", ופשוט קפצתי למשחק השנה שלהם. Super Mario Galaxy. לא יכול להגיב לזה. לא שיחקתי בו.
• גם Gamespy החליטו לדרג בבת אחת את כל הקופסה הכתומה. המפף.
• ל- Gamasutra יש סיכום שנה מוצלח למדי ומעניין הרבה יותר מרוב האתרים שנתקלתי בהם. אה, והם גם בחרו בפורטל בתור משחק השנה. ונתנו כבוד ל- Earth Defense Force 2017 (אני כתבתי עליו כאן, במסגרת הערכתי הבלתי-פוסקת לקיירון גילן).

וזהו. זו היתה שנה נהדרת. אנחנו רק צריכים לקוות ש- 2008 תתקרב לאיכות של השנה האחרונה.

שיהיה לכולם לילה מצוין.

טוב, זיירמן ביקש ממני כ"כ יפה, וגם הבטיח לכם פוסט שלי, אז לא יכולתי לסרב. הנה סיכום השנה מנק' מבטו של מישהו שפעם היה גיימר, והיום בעיקר מסתובב ליד גיימרים.

1. אפס סימני פיסוק

אני לא בטוח מתי היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי ביאצי, אבל אני חושב שזה היה כשזיירמן שלח לי לינק לביקורת שלו על הקופסא הכתומה. אז צפיתי בביקורת שלו, וחשבתי לעצמי "מצחיק, הבחור," אבל הוא לא השאיר עלי רושם מעבר לזה. שבוע אח"כ, זיירמן שלח לי לינק לביקורת החדשה שלו. שוב – צפיתי ונהניתי. לביקורת שלו בשבוע שלאחר מכן כבר הגעתי ללא עזרתו של זיירמן (אם כי גם לא ממש לבד שמתי לב ש–joystiq גם הם מלנקקים לביקורות שלו), ואז פתאום הבנתי ש-Zero Punctuation הוא אולי הדבר הכי מגניב שהגיע לעולם משחקי המחשב מאז… הדבר המגניב ההוא שבא לפניו. הדרך של יאצי (או בן קרושואו, כפי שבוודאי מכירות אותו רשויות ההגירה של אוסטרליה) לבקר משחקים עם סוג-של-אבל-לא-ממש ביקורות וידאו, שמצד אחד מתובלות בהמון הומור בריטי יבש, שנינות ומשחקי מילים, ומצד שני מלוות במצגות פשוטות אבל עמוסות בדיחות ויזואליות, שמחיבות אותך לצפות בכל ביקורת שלו לפחות פעמיים או שלוש לפני שאתה קולט את כל מה שיש בה, הופכת את הביקורות שלו לסוג של יצירות אומנות.

אבל מה שבאמת מרשים אותי אצל יאצי (חוץ מהיכולת שלו לירות מילים מהפה בקצב של משהו-שהוא-כמו-מכונת-ירייה-אבל-מצחיק-כי-אני-מתעצל-לחשוב-על-אנלוגיה-מתאימה, במבטא בריטי, ועדיין להשאר מובן לחלוטין) זה שהוא אולי מבקר המשחקים הכי ממורמר וסרקסטי שאני מכיר, אבל הביקורות שלו לא מעבירות את התחושה שהוא עושה את זה רק בשביל לצאת מגניב, או בשביל למלא איזו נישה חסרה באינטרנט, אלא כי ככה באמת הוא מרגיש. הוא מכיר טוב מאוד את העולם שהוא מסקר, הוא יודע מה האלמנטים שעובדים במשחקי מחשב (ובעיקר מהם האלמנטים שלא עובדים) והוא לא נכנע להייפ. ואלוהים, זה כל-כך כיף לצפות בהן.

יאצי החל לבקר עבור Escapist Magazine באמצע אוגוסט השנה, והעלה כל שבוע ביקורת (עם הפסקה באמצע לתיאור הביקור שלו במשרדי Valve), אבל מאז הביקורת שלו על Mass Effect ב-19 בדצמבר נעלמו עקבותיו. איכה, יאצי? אנחנו מתגעגעים אליך, ויש יותר מדי משחקים שאני עדיין לא יודע עד כמה הם גרועים.

אגב, הנה שתי הביקורות שהוא העלה ליוטיוב, שגרמו ל-Escapist Magazine להציע לו לעבוד אצלם.

2. Prince of Persia

ביולי 2007 סיימתי את הלימודים שלי וחזרתי הביתה, לאוכל של אמא, לאוטו צמוד, לטלוויזיה בכבלים, למערכת קולנוע ביתי ולמחשב המשפחתי, שביחס ללפטופ איתו ביליתי את רוב ימי בשנים האחרונות, היה מכונת משחקים אימתנית. כל מה שנשאר לי כדי לסיים את החובות שלי לאוניברסיטה ולהיות זכאי לתואר מהנדס הוא לכתוב את הדו"ח הסופי על הפרויקט המסכם שלי, עניין של כשבוע עבודה, ולהגיש אותו למנחה שלי, ואז אוכל לנוח. הדו"ח נחת בתאו של המנחה המדובר בסוף נובמבר של אותה שנה. הסיבות שלקח לי קצת יותר מ-4 חודשים לעשות עבודה של שבוע הן כדלקמן:

א. אני עצלן.

ב. זהו, בעצם.

כעצלן מדופלם, השתמשתי בכל הידע שצברתי ב-4 שנות לימודים אקדמאיים איך לדחות עבודה עד לרגע האחרון, ואז לבקש הארכה, ולדחות את העבודה עד לרגע האחרון של ההארכה. בין הדברים שהכי עזרו לי לא להגיש את הדו"ח היתה טרילוגית "הנסיך הפרסי". למרות ששלושת המשחקים, כל אחד בדרכו, היו רחוקים מלהיות מושלמים, זו היתה בסה"כ חוויית המשחק הכי מהנה מזה הרבה זמן. את שאר הרשמים שלי מהמשחק בטרילוגיה תוכלו לקרוא כאן.

3. Guitar Hero

לקראת מסיבת יום ההולדת שלי, חיפשתי דרכים לשעשע את האורחים. אז הרמתי טלפון לארז, חבר טוב וסגן עורך אתר ערוץ ויגיימס, ותהיתי אם הוא יוכל להביא איתו את ה-wii שלו, קונסולה שבהחלט לא נמצאת בחזית הטכנולוגית, אבל אין עליה כמוקד משיכה במסיבות. של חנונים, that is. מסיבות כאלו ואחרות, לא עלה בידי ארז להביא את ה-wii עמו, אבל הוא הבטיח להביא את שלישיית משחקי Guitar Hero, בתוספת שתי גיטרות. במקרה, בשבוע שקדם למסיבה יצאה הכתבה הזאת של עינת חורשי ב-nrg, ובארה"ב יצא הפרק של סאות' פארק, Guitar Queer-o (פרק נפלא, אבל לא מופתי כמו Make Love, Not Warcraft), כך שהשבוע הזה היה בסימן Guitar Hero, וזה לא תרם להנמכת הציפיות שלי מהמשחק.

באופן מפתיע, הציפיות שלי לא התבדו. Guitar Hero התגלה כאחת הדרכים המהנות ביותר להשתמש בפלייסטיישן. מהשניה בה שמתי עלי את רצועת הגיטרה עד שאחד מהחוגגים האחרים תלש אותה מידי, לא יכולתי למחוק את החיוך מהפרצוף. עם הזמן, החיוך שכך, אבל הכיף בהחלט נשאר.

עד היום, בכל פעם שאני נמצא אצל חבר ומבחין בזווית עיני בגיטרת פלסטיק שמונחת בשלווה ליד הטלוויזיה, אני חייב לנגן כמה שירים. כל מפגש חברתי בבית שמכיל את הרכיבים הבאים: פלייסטיישן 2, גיטרה אחת (לפחות) ומשחק בסדרת Guitar Hero, הופך למיני-מסיבת Guitar Hero. זה פשוט חזק מאיתנו. זה כיף לשחק בזה לבד; זה כיף לשחק בזה בזוג; זה כיף לראות אנשים אחרים משחקים בזה; זה אפילו כיף לשמוע אנשים אחרים בסביבה לא מבינים מה לעזאזל הכיף בלעמוד מול הטלוויזיה וללחוץ בטירוף על כפתורים צבעוניים שנמצאים על חתיכת פלסטיק שבמקרה נראית קצת כמו גיטרה (ותמיד יהיו כאלה).

כרגע, המצב הכלכלי שלא לא ממש מאפשר לי לקנות גיטרה ומשחק לפלייסטיישן (אני מעדיף לאכול, אתם מבינים), אבל אם התוכניות שלי ייצאו לפועל, לפחות אחד האייטמים בסיכום שנת 2008 שלי יהיה העותק האישי שלי של Rock Band.

ומצד שני…

שנת 2007 היתה השנה האחרונה של התואר שלי. לכן את רובה ביליתי במעבדה, בשיעורים או מול לפטופ בן 3 שתפקד מצוין כל עוד הוא התבקש לתפקד כנגן סרטים או מוזיקה, אבל ברגע שחשבתי להריץ עליו משחק שיצא בשנתיים האחרונות, הוא הסתכל עלי במבט של "אתה צוחק, נכון?", והתחיל להתלונן שהמפרקים שלו נורא כואבים, או שהוא עייף מדי כי הילדים למטה לא נתנו לו לישון בצהריים. לפעמים, ורק אם ביקשתי מאוד יפה ואחרי שהורדתי את כל הדרישות למינימום, הוא הסכים להריץ את המשחק בתור מצגת שקופיות. ככה יצא שהמשחקים היחידים ששיחקתי בהם בשבעת החודשים הראשונים של השנה הם משחקי הרשת שמצאתי באתרים כדוגמת minijuegos, שתמיד היו שם בשבילי כשלא בא לי לסיים את שיעורי הבית, ללמוד למבחן הקרוב, או לסיים את התואר בציון שאני לא אתבייש בו. לכן, 2007 (בדומה לארבע השנים שקדמו לה, אם להודות על הבאמת) היתה עבורי בעיקר שנת קריאה על משחקים, צפיה בטריילרים, וחלומות על היום בו אסיים ללמוד, אמצא עבודה ואוכל סוף סוף לשחק במשחקים הכי חדשים.

אבל, כמו שהיא התחילה בציפייה, ככה נגמרה 2007 באכזבה. לא רק שזו השנה בה נפרדתי מהאוניברסיטה ומבאר שבע, זו גם היתה שנת ה-FPSים. זו היתה השנה בה הייתי אמור לשבת בדירה שלי בת"א מול מסך רחב שמחובר לכרטיס 8800GT שיושב על לוח אם אליו צמוד מעבד מרובע-ליבות, ולירות במלא אנשים רעים ב-Crysis, Bioshock, Call of Duty 4 ודומיהם. במקום זה, אני יושב בבית, מובטל מעבודה (לפחות, עבודה שמשלמים לי עליה. אני עדיין כותב לכל מקום שמוכן לפרסם דברים שלי בחינם), מול מחשב בן שנתיים, ליד מחשב נייד בן 3, ועדיין חולם על היום בו אמצא עבודה ואוכל סוף סוף לשחק במשחקים הכי חדשים.

עכשיו תורי.

וואו. איזו שנה מדהימה. בכל שנה אחרת, כל אחד מהמשחקים שאדבר עליהם כאן יכול היה להיות משחק השנה שלי. אם מישהו איבד את האמון במשחקי מחשב, אין לי ספק שהשנה הוא זכה בו בחזרה. מנקודת מבטי הלחלוטין לא אובייקטיבית – ה-PC זו הפלטפורמה לה יצאו המשחקים הטובים ביותר השנה, חלקם בלעדיים (STALKER, Crysis, World in Conflict).

עם זאת, פער אחד מרכזי נותר למחשב האישי לעומת הקונסולות. תנו לנו כבר גרסה נורמלית של Guitar Hero, חלאות! אהם. לבחירה שלי – שלושת הדברים שעשו לי את זה ב-2007.

1. Team Fortress 2

מכל משחקי 2007, TF2 הוא הכי קרוב לשלמות. זה לא אומר שהוא המשחק הטוב ביותר של השנה, אבל הוא ללא ספק הכי נטול פגמים והכי שלם. או במילים אחרות – Flawless Victory. זהו בקלות משחק הרשת האהוב עליי מאז ומעולם, ואני מכור אליו עד לרגעים אלה ממש.

הסיבות לכך הן רבות ונמנו על ידי רבים לפניי: הדמויות הייחודיות, הסגנון הקרטוני, האיזון המדהים שהופך את הדמויות לכל כך שונות אך שוות בערכן ונחוצות במידה שווה, עיצוב המפות הוא הטוב ביותר מאז, כנראה, אי פעם. אבל מה שבאמת מדהים במשחק הזה הוא תשומת הלב לפרטים הקטנטנים. האופן שבו דמות שעולה באש צועקת אוטומטית "I'm melting" וכך Medic באזור יכול לרפא אותה לפני שתמות, גם מבלי שהשחקן יקרא לעזרה מפורשות. סמן הלייזר שמשאיר רובה הצלפים. החיוך שעולה על פניו של ה-Heavy לאחר שהוא מחסל חצי מתחמושת המיניגאן שלו.

והכאוס. אוה, איזה כאוס נפלא וצבעוני. שלושה עולים באש ומתרוצצים על מנת למצוא Medic, אך מוצאים Sentry Gun שגומר אותם. בינתיים ה-Medic מגיע עם חברו ה-Heavy (רק כדי למצוא את מותו בידי Spy שדוקר אותו מאחור), ה-Soldiers מקפצים להם עם הטילים וה-Demomen הופכים כל דלת למלכודת מוות. ככה עושים משחקים.

2. בובה של Big Daddy

אני לא אדם סנטימנטלי. באמת שלא. תשאלו כל אחד: אני לא אוסף חפצים, אין לי מזכרות משום מקום ובוודאי שאין לי אף בובה. באופן כללי אפשר להגיד שאני די קר לב. אבל משהו בדמות של ה-Big Daddy מ-BioShock שבה את ליבי. היצורים המתכתיים המכוערים האלה הם כל כך אבהיים וחמודים שאי אפשר שלא להחניק דמעה כאשר ה-Little Sister שלהם קוראת בכאב, לאחר שרצחתם אותם באכזריות, "Mr. Bubblllleeeees…".

BioShock הוא משחק השנה שלי. היתה לי ההרגשה שהוא יהיה כזה כבר לאחר שסיימתי את הדמו שלו בפעם החמישית. לפיכך החלטתי לעשות מעשה ולרכוש את גרסת האספנים, שכוללת גם בובת מתכת מקסימה של Big Daddy. עכשיו תפקידה לעמוד על השולחן ולגרום לאנשים שנכנסים לחדרי בפעם הראשונה לשלוח אליי מבטים מודאגים ולשאול שאלות מוזרות. איזה כיף.

3. השלב האחרון ב-Half Life 2: Episode Two

הכותרת צריכה לרמוז לכם שעדיף לכם לא לקרוא את זה אם עוד לא סיימתם את Half Life 2: Episode Two (אם נסתמך על הסטטיסטיקה של Valve, מסתבר שזה רוב האנשים. Fools of a took).

מי שכן שיחק וודאי זוכר את האקשן המטורף שכולל Striders, Hunters ומכונית. זהו, ככל הנראה, השלב האחד הטוב ביותר בסדרת Half Life. במקום Boss Fight משעמם שהיו שמים במשחקים אחרים, Valve החליטו ללכת על משהו שונה לגמרי. בניגוד לכל שלב אחר בכל אחד ואחד מהמשחקים שלהם, זהו שלב פתוח. אתם רשאים לנסוע עם הרכב ברחבי המפה, ולבחור את הדרך בה תתקפו את ה-Striders. הקונספט החדש שלימדו אתכם למטרת השלב – השימוש בפצצות המגנוסון החביבות ביחד עם ה-Gravity Gun – עובד נהדר, והופך את הלחימה לשונה מכל מה שקדם לה ב-Episode Two.

אבל עזבו שטויות. יש שם מבנים מתפוצצים. ומיליון Striders. ו-Hunters שאפשר לדרוס עם מכונית.

ומצד שני…

גרסת ה-PC של Gears of War. זה סיפור שהוציא אותי ממש עצבני. על בשרי גיליתי שגרסת המחשב האישי של Gears, לה המתנתי בקוצר רוח במשך שנה, היא אכולת באגים שהופכים אותה לבלתי שחיקה, ובראשם באג שגורם לכל השמירות שלכם להיעלם באופן אקראי. זו בעיה ממנה סובלים כמעט כל רוכשי המשחק, אך בינתיים אין פתרון.

אולי אפילו יותר מתסכלת היא העובדה, שאין אף תגובה רשמית לנושא מצד Microsoft או Epic, שלא לדבר על הבטחה לפתרון. הם פשוט מתעלמים מהאירוע הזה, גם בפורומים הרשמיים של המשחק. איכשהו, הביקורות ברשת בחרו להתעלם מנושא הבאגים, וכך רבים, ואני ביניהם, הוטעו לחשוב שמדובר בפורט מוצלח מגרסת ה-X360. הנה לקח לחיים – אל תקנו משחק לפני שביקרתם בפורום הרלוונטי ברשת, כדי להתרשם מהתלונות המרכזיות כלפיו. במיוחד אם אין לו דמו.