עוד רגע מסתיימת לה שנת 2011, וכמו בכל שנה, ובכל אתר ברחבי העולם, אנחנו הולכים לסכם אותה.

הרבה דברים קרו השנה. פתחנו את ספריית החלפת משחקי ה- Xbox שלנו, פתחנו דף בפייסבוק, יצרנו חשבון בטוויטר, ולפי השמועות – קרו גם כל מיני דברים שהיו קשורים למשחקים בכל מיני צורות. כמו המשחק הזה עם הפורטלים. זה היה מגניב.

הפורמט יהיה הפורמט שאתם מכירים, ואולי אפילו אוהבים: כל אחד מכותבי הבלוג הולך לכתוב, במהלך הימים הקרובים, על שלושה דברים ששימחו אותו במהלך שנת 2011, ודבר אחד שהעציב אותו. בנוסף, פרק 34 של גיימפוד, שהיה אמור להיות משוחרר השבוע, יידחה לשבוע הבא, וגם הוא יכיל את הסיכום שלנו לשנת 2011. יהיה כיף.

כך הסתיימה לה שנת 2010. וכך הסתיים לו סיכום השנה שלנו. ושוב, בהפתעה גמורה, גילינו שאנחנו לא היחידים שכותבים לקראת סוף דצמבר כתבות בנושא “סיכום השנה”. אז הנה הכתבות מהז’אנר הזה שעניינו אותנו במיוחד:

• Gamer: כרגיל, אנחנו מתחילים מהאתרים הישראליים. וכרגיל, Gamer גם השנה החליפו את פורמט סיכום השנה שלהם. הפעם הם הלכו על דירוג של 20 המשחקים הטובים ביותר שיצאו השנה בעיני צוות האתר. במקום הראשון הם הכתירו את Heavy Rain, ולמרות שאני גם התרשמתי ממנו ממש, אני לא ממש מסכים עם הנימוקים שהם הציגו מאחורי הבחירה הזאת. חוץ מזה, Kirby’s Epic Yarn הגיע למקום יותר נמוך משציפיתי ממנו, ו- Angry Birds הגיע למקום הרבה יותר גבוה משציפיתי ממנו.
• Vgames עשו משהו מאוד דומה למה שאנחנו עשינו – ושאלו כל אחד מהכתבים שלהם מה משחק השנה שלו, ומה המשחק המאכזב ביותר של השנה מבחינתו (בסדרה בת שלוש כתבות). לא היו שם בחירות מאוד מסעירות, אבל טקסט הנימוק שהם הצמידו לכל משחק היה מוצלח. אם כי אני עדיין לא התרגלתי לזה שיש להם כתבים באתר שמוצגים לפי הכינוי שלהם בפורומים, ולא לפי השם האמיתי שלהם.
• gamerdaddy הוא בלוג חדש, שמפורסם בחסות newsgeek ונכתב ע”י איתי חורב (שהיה חבר ב- אקס-פודקאסט “פאנבויז”). הוא כתב שני פוסטים לכבוד סוף השנה – אחד שמסכם את החדשות המעניינות של השנה, ואחד שמסכם את המשחקים המוצלחים של השנה. דברים ראויים לציון: מתן מועמדות ל- PS3 Jailbreak בקטגוריית ה”חומרה”, הכבוד ל- Alan Wake (שאני די מתחבר אליו באופן אישי), והעובדה שהוא היה האתר היחיד שראיתי שהזכיר את שובו של Duke Nukem Forever בתור אחד האירועים המשמעותיים של השנה.
• Rock, Paper, Shotgun – עוד בלוג שההופעה שלו בסיכום השנה שלנו היא כבר קבועה וצפויה לחלוטין. החבר’ה מ- RPS שמרו על הפורמט שלהם משנים קודמות, אבל הדבר העיקרי שמרשים אותי בדירוג שלהם הוא המקום ההולך וגדל שמשחקי אינדי תופסים בו. גם בשנה שעברה הם לא בדיוק היו פראיירים, אבל השנה זה כבר בולט במיוחד (בין השאר, הם שמו את Minecraft במקום הראשון). זה מעניין, וזה בעיקר תופס את השינוי המאוד-חשוב שעובר על ה- PC בשנים האחרונות.
• Eurogamer חזרו על הפורמט משנה שעברה, שבו הם מדברים על המשחקים הבולטים ואז בוחרים את משחק השנה. הם בחרו את Mass Effect 2. זה לא היה מאוד מעניין. מה שכן מעניין, לעומת זאת, זו הבחירה של קיירון גילן ב- Robot Unicorn Attack. ציטוט נבחר, למקרה שהשם “קיירון גילן” הוא עדיין לא משהו שגורם לכם ללכת לקרוא ביקורות (אל תדאגו, זה רק אומר שאתם שפויים):

Like an inexperienced teenager rushing orgasm-ward, Robot Unicorn Attack starts fast and then only accelerates towards its prematurely sticky conclusion.

• PC Gamer, שהוא עוד אתר שעבר שינוי משמעותי במשך השנה האחרונה, גם בחר את Minecraft בתור משחק השנה. אבל אם לא בא לכם לקרוא עוד כתבה עליו, אני ממליץ לכם בהרבה ללכת על זו שבוחרת ב- Neptune’s Pride בתור המשחק הוובי הטוב של השנה. היא ממש עושה לי חשק לנסות אותו בהזדמנות הקרובה.
• כמו Eurogamer ו- Rock, Paper, Shotgun, גם Gamasutra הולכים ושומרים על סיכומי שנה שמעניין לקרוא (מצטער, אני לא הולך לקשר כאן גם השנה לאלה של גיימספוט וגיימספיי, קצת נמאס לי). כמו שסיפרתי כבר בעקבות הפרק האחרון של גיימספוט – הם בחרו ב- Game Dev Story בתור משחק האייפון של השנה (אני לא בטוח שאני מסכים עם זה, אבל זו בחירה מעניינת, ואני משועשע לראות שגם הם התקשו לתאר את המשחק הזה בצורה שמסבירה למה הוא מעניין). חוץ מזה, כיף לקרוא את הכתבה שלהם על האכזבות הגדולות של השנה, והם האתר היחיד שהזכיר לי את הבלגן שהיה עם בליזארד ומנגנון ה- RealID. משחק השנה שלהם הוא Read Dead Redemption, שזה… בסדר. וביחס לאתרים האחרים, הם דירגו מאוד גבוה את Rock Band 3.
• ולבסוף: יאצי.

כן, משנה לשנה אני מצמצם את כמות האתרים שמופיעים בסיכום-סיכום-השנה הזה. אבל מה לעשות – זה רק בגלל שאני נהיה ממורמר יותר עם הגיל, או משהו. בכל אופן, 2010 היתה אחלה שנה, עם משחקים טובים מאוד, הרבה הפתעות, הרבה אכזבות והרבה Left 4 Dead 2. ועכשיו היא הסתיימה. וזהו.

יאללה, הגיע הזמן להתחיל עם הקטע הזה של “2011”.

והנה הגיע הזמן להפציץ בסיכום השנה שלי. אומנם לא היה לי כמעט זמן להתעסק עם גיימינג ובלוגינג בכמה החודשים האחרונים בגלל קורס קצינים, אך בכל זאת התעקשתי לכתוב את הפוסט הזה ולאכול זמן מסוף השבוע הנדיר (מעצם היותו סוף שבוע בבית) שנפל בחיקי.

בשנה שבה נפלו עלינו קינקטים למיניהם, אונלייבים לסוגייהם, אייפדים לדורותיהם ו-Left 4 Dead 2, אני דווקא אתמקד במשחקים שלא ממש עשו מהפכות, אלא הביאו ז'אנר למצב שבו אפשר לסגור את הבאסטה ולהתחיל לחשוב על ז'אנר אחר, פשוט כי אני לא מאמין שאפשר להתעלות עליהם.

Starcraft 2 – נכון, נגעו בו פה ושם, אבל לא נתנו לו את הכבוד הראוי בנתיים. למען הסר ספק, אני מדבר בעיקר על הבאטלנט –

אם Starcrat 1 התחיל את עידן משחקי האסטרטגיה בזמן אמת המודרניים (למרות שהוא לא, אבל תזרמו איתי), Starcraft 2 הביא אותו למקום כל כך טהור ומחושב שקשה לסטות למתחרי עבר או עתיד, מוצלחים ככל שיהיו.

מצד אחד הוא מאפשר נוהל קרב מאוד סדור עם Build Order מוכתב מראש ומתוקתק למשעי, אך מצד שני, כמות הגמישות שראיתי אנשים מפגינים במשחק, בין אם בפתיחה או במהלך עומק המשחק, גדולה פי כמה מכל משחק אחר ששיחקתי בו. מערכת שליטת החיילים נהדרת, מדוייקת ומקפיה, האינטיליגנציה המלאכותית שלהם טובה ומונעת מהם לבצע מסלולים דביליים סתם כי לא הגדרת להם כל סנטימטר במסלול והמידע המדוייק על איכותו של כל חייל נמצא זמין ובולט לעין לחישוב זריז. תוסיפו לקלחת גם איזון נהדר בין הגזעים תוך שמירה על הבדלים תהומיים בגישת המשחק, עיצוב מפות הגובל במושלם ומערכת כמו הבאטלנט שגבוהה בראש מכל מערכת מולטיפלייר בכל משחק כלשהו, ותקבלו משהו שפעם כבר ראינו, אבל לא בכזאת רמה.

אין פה שום דבר חדש, שום גימיק, שום נקודת מכירה. זה פשוט משחק אסטרטגיה בסיסי וטוב. כמשחק המשך, אין כאן שיקול של "חזרה למקורות" אל מול "התקדמות האלה" – בליזארד לקחו אלמנטים ידועים, מוכרים ומנוסים ממשחקי אסטרטגיה אחרים שהבליחו בנקודה אחת או שתיים וחיברו אותם לכדי סוללה של Goodies.
כשמסתכלים על הנושא מנקודת מבט של "משחקי מחשב כספורט", זהו המשחק האולטימטיבי. חוקיו בסיסיים, גימורו לא משאיר מקום לטעויות ובכל זאת יש בו עומק ונפח כדי לאפשר מקום ליצירתיות תוך שמירה על עמוד שידרה של מהלכים בסיסיים ודוקטרינת קרב בסיסית.

אם תשאלו אותי, מדובר גם במשחק היחיד שבאמת שווה את תאג המחיר הביזיוני "60 דולר", שהתחיל להפריד את משחקי המחשב לשני סוגים של קטגוריות – "עשינו לו מספיק הייפ כדי שימכר בכל מחיר" ו- "אולי אנשים יעדיפו לקנות משהו אחר ב-50 דולר". ההבדל הוא שעם Starcraft 2 לא באמת היה צורך לעשות הייפ. רק המילה הזאת Starcraft 2 הייתה מספיקה כדי לגרום לבחורות להתעלף ולהכניס המונים להיסטריה. הציפיה, לפחות לפי דעתי – השתלמה.

ועכשיו, לפני שאתם שואלים את עצמכם "מי זה הפאן בוי הילדון הזה, הוא בטח חרש על סטארקראפט מאז שהיה בן 8", אז לא. אני ממש גרוע. וזאת בדיוק הסיבה שאני כל כך מעריך את המשחק הזה – הוא כל כך פשוט ובסיסי ובכל זאת אני לא מוצלח בו!

BattleField Bad Company 2

הרי לנו משחק שבניגוד ל- Starcraft 2, מפוצץ בגימיקים, טריקים ושטיקים קטנים, אבל מגיע לאותה נקודה בדיוק. כאן, לא מדובר על גימור ועל רמה כללית גבוהה שמביאה את המשחק הזה להיות, לדעתי משחק השנה של 2010, אלא על החדשנות שלו בפרטים הקטנים.

משחקי פעולה באינטרנט הם תמיד אתגר, במיוחד כשיש צורך לעבוד בתור קבוצה. אלא אם תשחק בקבוצה מסודרת של חברים, תמיד תיפול לקבוצה עם שלושה שחקנים שזהו המשחק הראשון שלהם, שניים שמשחקים 7 שעות ביום עוד מהבטא, אחד בן 30 שמנסה להבין מה הילד שלו משחק כל כך הרבה שעות ביום והרבה הרבה טינופת אנושית וחסרת סבלנות וסובלנות. תסכימו איתי שעם כזאת קבוצה "מלוכדת", הסיבה היחידה שתצליחו לכבוש את נקודה A או B היא שבקבוצה שמולכם יש חמישה שחקנים שזהו המשחק הראשון שלהם ורק אחד שמשחק 7 שעות מימי הבטא, שבעצם יצא באמצע המשחק כי נמאס לו וכולם נובים, או שעבר לקבוצה שלכם. תכניסו עכשיו את העובדה שלכל שחקן יש תפקיד כמו תחמושתן או חובש, וקיבלתם דייסה של עצבים. זה לא קורה ב-BattleField!. טוב, לפחות לא הרבה… הסיבה לכך נעוצה ב-2 גורמים עיקריים –

1 – פאקינג תקשורת! כפתור ה-q ב-BFBC2 הוא ההמצאה הכי טובה שראיתי במשחק פעולה מגוף ראשון מאז הכוונת. במקום לחביא פקודות קוליות בתפריטים, תתי תפריטים ותתי תתי תפריטים, מכוונים על רכב של הקבוצה שלך, לוחצים q, ומיד יוצאת פקודה – "קח אותי טרמפ באמאשך!". לוחצים על q לעבר אויב והוא מופיע על המפה של כולם – "צלף בנזונה על הגבעה!". כפתור ה-q הוא זה שהפך את המשחק ב-BFBC2 ממשחק של 16 אינדיווידואלים בעלי מטרות שונות (החייל שמולם) ל-16 חברי קבוצה עם מטרה משותפת (לכבוש את נקודה A)

2 – גראף התקדמות גאוני – אז בחרת להיות חובש הא? חושב שתרפא מישהו ב-10 המשחקים הראשונים שלך? שבתור צלף תקבל את האופציה לזרוק חיישן תנועה באיזור שלך? שבתור מהנדס תוכל לתקן רכבים? שבתור תחמושתן תחלק תחמושת? פחחחח. המפתחים של המשחק הבינו שאין טעם לתת לשחקן שעדיין לא מכיר את המפה יכולת לרפא את חברי הצוות או לתקן רכבים. כל שחקן שנכנס למשחק סופג מגראף ההתקדמות בדרגות תיעול מצויין לטובת הכרת המשחק, המפות והנשקים הבסיסיים קודם, ורק לאחר מכן התמקצעות ביכולות הקבוציות. הסיטואציה מורידה מהלחץ – הן מצד השחקן החדש עצמו באי התמודדות עם רבדים רבים של המשחק, והן מצד השחקנים הותיקים יותר באי יכולת לגעור בשחקנים החדשים על חוסר שיתוף פעולה.

מכאן כמובן צריך להוסיף את עיצוב המפות, קצב המשחק, הסביבות הנהרסות, הרכבים, האיזונים בין התפקידים השונים, הראליזם שברתע כלי הנשק (שאחרי שאני מוסמך 03(!), אני יכול להגיד שהרבה יותר ראליסטי מב-COD) ובלה בלה בלה אחרים, וקיבלתם את משחק הפעולה הראליסיטי מגוף ראשון לקבוצות הכי טוב שאפשר לבנות. אפשר להוסיף עוד רכבים או נשקים כפי שעשו עם חבילת ההרחבה, אבל אני לא יכול לדמיין שום משחק אחר בסגנון שבו כניסה לפאבליק באמת תסב לי אושר וחיוך בגלל מהלכים קבוצתיים יפים.

Angry Birds

ואחרי כל ההארד-קור גיימינג שדיברתי עליו, הגיע זמן לדבר על המשחק שבאמת העברתי עליו הכי הרבה שעות השנה – Angry Birds. זה נראה כאילו שאין פה שום דבר חדש – עוד משחק סטייל Worms או טנקים שבהם יש עמדה שמכוונת קליע בזווית וכח כשלהו, וצריכים לפגוע במטרה.

אפשר להתדיין שעות על כך שהשלבים מורכבים, שהם קלעו בול לאלמנט "קל ללמוד קשה להתמקצע" ושמתמטיקאים הם אלה שמתכננים את המבנים שאנחנו הורסים אחר כך בדיוק רב, אבל בסופו של יום, הם לא אלה שגרמו לארץ נהדרת לעשות על המשחק מערכון והפכו אותו לחלק כמעט אינטגרלי מהתרבות שלנו. היופי הוא לדעתי, בעיצוב. זה מה שהפך את Worms ל-Worms וזה מה שהופך את Angry Birds ל-Angry Birds. חבל שבימינו שמים על העיצוב פחות דגש משצריך, אבל לפחות משמח לראות שהאנשים שכן איכפת להם – מצליחים.

מוות לחזירים!

וכמה דברים רעים –
-עכשיו אני מבין למה גיימינג לא מתפתח כתרבות של מבוגרים בארץ. באמת שבלתי אפשרי להמשיך עם גיימינג כשיוצאים פעם בשבועיים הביתה לשישי שבת. לשמחתי, אצלי זה יסתיים באזור אפריל. אז גם אחזור לבלוגינג ולתוכן וידאו 🙂
-בעבר, כפי שהתבטאתי בבלוג הקודם שלי, הייתה לי ציפיה מאוד גדולה מפרוייקט OnLive, ביחוד בגלל שהכתובת Onlive.co.il הייתה פעילה לחלוטין כאתר אחות של האתר הרישמי Onlive.com. בתמימותי חשדתי שהקשר הגיוני וישראל תהיה מדינת ניסוי של Onlive. שקר וכזב. Onlive עובד נהדר, במקומות אחרים.
-ניסיתי לשחק מתופף ב-RockBand ואפילו שחשבתי שאני מצויין עם קצב ופשוט לא מסתדר עם האיצבוע של הגיטרות במשחקים, גיליתי שזה לא נכון.

הי, זה אני. עדיין יש לי כניסה לאדמין של הבלוג. הנה שלושת הדברים שעשו לי את השנה:

1. The Humble Indie Bundles

מה יותר מגניב מלשלם כמה שבא לך על משחק מחשב? לשלם כמה שבא לך על חבילת משחקים! ואז על עוד אחת!

אז נכון שבשני המקרים נראה שמדובר במשחק רב מכר אחד שהוצמדו לו כמה משחקים הרבה פחות פופולריים (World of Goo בחבילה הראשונה, ו-Braid בשנייה), אבל הסיבה שזוג החבילות העצמאיות הצנועות שיצאו השנה נכנסו לסיכום השנה שלי הוא לא בהכרח המשחקים שהיו בהן, אלא כי אין לי משהו אחר לכתוב עליו הרעיון שעומד מאחוריהן.

הקונספט שלהן עומד בניגוד כל-כך מוחלט להלך הרוח שאנחנו רגילים אליו מחברות הענק שעומדות מאחורי המשחקים שממלאים את רוב השיח שלנו בנושא, שזה מדהים אותי. בזמן ש-Activision וחברותיה מתחרות זו בזו על מי תוציא DRM דרקוני יותר, שלא מונע העתקת משחקים, אבל כן מונע הנאה מהם, שתי החבילות האלה מגיעות נטולות DRM לגמרי; בזמן שהמפיצות הגדולות מתיישרות על קו של 60$ למשחק, וממשיכות להכניס ידיים לכיסים שלנו כשהן מנסות לחוקק חוקים נגד מכירת משחקים יד שנייה, החבילות האלה נמכרות בדיוק במחיר שאתם חושבים שהן שוות לכם, ו האנשים מאחוריהן עוד תורמים אחוזים מההכנסות שלהם לעמותות שונות; ובזמן שכל שבוע יוצא עוד תואם God of War או Gears of War (“זה לא דומה לשום דבר שראיתם! משחק יריות מגוף שלישי בו אתם משחקים חייל עמוס סטרואידים שאוהב להתחבא מאחורי קירות… אבל עם Jet Packs ברגליים!”) רוב המשחקים בחבילות האלה אפילו לא משתייכים לז’אנר מוכר.

ומה שהכי עושה לי טוב ב-HiBs הוא שהן נמכרות. שלמרות הפיראטיות יש עדיין אנשים שמשלמים על משחקי מחשב. 371,665 אנשים שילמו קצת יותר מ-4 מיליון דולר (שזה, במונחים גלובליים, מספר, טוב, די קטן. אפילו קטן מאוד. משהו שהיה גורם לכל מנהל בחברת הפצה רצינית לבלוע את הכובע שלו ולקפוץ מהחלון הקרוב אליו, אבל זה העקרון שחשוב פה), על משחקים שלא היתה להם שום בעיה להוריד אותם מכל אתר הורדות.

וזה די אחלה.

2. Rock Band 3

כי מסתבר שאני לא יכול לסכם שנה בבלוג בלי להזכיר משחק מוזיקה.

אז מה אם המשחק יצא רק לפני חודשיים?

אז מה אם סך כל זמן הבילוי שלי עם המשחק הזה (שחלק גדול ממנו היה בשבועיים האחרונים של השנה) שווה פחות או יותר לאורכו של סרט ממוצע בסדרת “הארי פוטר” , מה שאומר שככל הנראה שיחקתי בו פחות מכל משחק אחר השנה?

Rock Band 3, גם אם בסופו של דבר יתגלה כמשחק בינוני לכל היותר, ייזכר אצלי לתמיד (או, לפחות, עד סוף השנה הבאה. הזכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם) בזכות דבר אחד – הציפייה.

ז’אנר משחקי המוזיקה זכה להצלחה מטאורית, השתלט על כל מפגש חברתי והפך ל-Killer App של הקונסולות הביתיות בתוך כמה חודשים, ונשרף כמעט באותה מהירות (לפחות בקרב החברים שלי). אמנם המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero יצא ב-2005, והיה הצלחה לא מבוטלת, אבל המהפך שהביאו איתו Rock Band, שהפך את המשחק לחוויה חברתית, הוא זה שאחראי במידה רבה לפופולריות העצומה שלו. אם בימי הזוהר של 2008-9 Rock Band היה סיבה להפגש עם חברים, היום הוא לא יותר מדרך נחמדה לתת לאורחים הרגשה טובה לפני שהם הולכים הביתה.

כמו שכתבתי בסיכום שנת 2009, את השנה הזאת התחלתי בתחושת מיצוי ממשחקי המוזיקה. הם היו חזרתיים, המפתחים שלהם לא השכילו להכניס חידושים משמעותיים למשחקים החדשים (לפחות, לאלו שהיו קצת יותר מחבילות שירים), והיה נראה שהז’אנר הולך בדרכו של הקווסט (אם נתעלם לרגע מהפריחה שלהם על הקונסולות הניידות והסמארטפונים. ומ-Telltale. כי לעובדות מורכבות יש נטייה להרוס נרטיבים). הייתי מוכן להכיר בעובדה הזאת ולהמשיך הלאה, עד להגעת השמועות הראשונות על Rock Band 3. פתאום התחילו לדבר על קלידים כאחד הכלים במשחק, ולא הרבה זמן אחר-כך התברר שמדובר בלא פחות ממהפכה, כשהרמוניקס הודיעה שב”רוק בנד 3” יהיה אפשר לנגן עם גיטרה אמיתית! של Fender!

מהנקודה הזאת הפסקתי לראות ב”רוק בנד 3” משחק נגינה, והתחלתי לראות בו כלי לימודי. כן, גם אני רציתי להיות הבחור הזה שמוציא גיטרה כשכולם יושבים סביב המדורה, ומנגן קלאסיקות (את השירה כבר הבנתי שנועדתי להשאיר לאנשים אחרים) בשביל החבר’ה; אני עדיין מצטער על שהפסקתי את שיעורי הפסנתר מתישהו בבית הספר היסודי, מה שהותיר אותי עם לא יותר מהיכולת לנגן את “יונתן הקטן”, ולתקופה לא קצרה נראה היה ש”רוק בנד 3” הוא התשובה לפנטזיות הקטנות האלה.

אז כן, כמה משחקים קצרים בדבר באמיתי הבהירו לי שללמוד נגינה זה הרבה יותר קשה משזה נראה, ובמבט מפוכח אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להשקיע כל-כך הרבה כסף וזמן בתמורה לתסכולים, אכזבות וכאבים בידיים (לא בהכרח בסדר הזה) רק בשביל לנסות לחיות חלומות של נער מתבגר, אבל את התחושה ש”רוק בנד 3” גרם לה, המחשבה שבעתיד הקרוב ייצא משחק וידאו שיכול להפוך אותי לאדם שלם יותר, אי אפשר לקחת ממנו.

3. 115” של Awesomeness

חלום אחד שכן הגשמתי השנה הוא הפיכת הסלון שלי (בסדר, דניאל, “שלנו”) למיני אולם קולנוע, עם חמישה רמקולים, סאב וופר ומסך שגדול יותר מאלו שנמצאים ברוב האולמות של “לב”.

כן, זה נפלא לראות עליו סרטים, תודה ששאלתם, וגם סדרות טלוויזיה, אבל החוייה שזכתה להכי הרבה שדרוג זו חוויית המשחק שלי. אני חושב שהמילה הנכונה פה היא Immersion. זה מתחיל כבר במשחקים פשוטים יחסית, כמו Geometry Wars או Splosion Man’, שמגלים הרבה יותר פרטים בכזה גודל (וזה חשוב כשארבעה אנשים שונים שולטים על ארבע דמויות שונות ועדיין רוצים להבין מה לעזאזל קורה על המסך), אבל האפקט האמיתי מתקבל במשחקי ה-AAA, עם הסאונד ההיקפי והניצול הכרטיס הגרפי של ה-Xbox עד להבאתו לסף התאבדות.

בין אם זה בקטעי הרכיבה על אופנוע שלג ב-Modern Warfare 2, קפיצות מבניינים ב-Prototype או מבט מלמעלה על עיר ימי-ביניימית ב-Assassin’s Creed (ואז קפיצות מבניינים), פתאום, למשך שנייה או שתיים, הלב שלי מתחיל לפעום, ואני כבר לא יושב לי על ספה בסלון עם גיימפאד ביד, אלא מרחף באוויר ב-150 קמ”ש, כשמאחורי רודפים עשרות אנשים שרוצים להרוג אותי, וזו תחושה מדהימה.

ומצד שני…

2010 לא הביאה איתה אכזבה גדולה, רק כמה אכזבות קטנות:

• Alan Wake התגלה כמשחק עם משחקיות מגוחכת, שמאפילה על העלילה הסטיבן קינגית הסטנדרטית שלו, והופכת אותו בעיקר למשחק הזה שהנשק הכי חזק בו הוא זרקור.
• אולי שווה לשחק ב-סטארקרפט II, אבל במחיר של 60$ לשליש סיפור, אני אתן לאחרים ליהנות ממנו.
• מוד המוטציות של L4D2 הגיע עם הרבה ציפיות לשינויים שבועיים במשחק, אבל התברר יותר מדי פעמים כווריאציות טפשיות (Room for One), כאלה שרק הופכות את המשחק לקשה יותר, ולא מעניין יותר (Hard Eight, Taaaank), או כאלה שלא צריך מוד משחק מיוחד בשביל לשחק (Healthpackalypse, Iron Man).
• ה-Kinect, שטומן בקרבו את אחת הטכנולוגיות הכי מלהיבות שהגיעו לשוק בשנים האחרונות, הגיעה עם כזו רשימה עלובה של משחקים, שמסתבר שמיקרוסופט לא מוציאים אותו כמתחרה ל-Wii, אלא ל-Eye Toy. וזה כואב במיוחד כשרואים את הדברים המדהימים שמפתחים עצמאיים עשו איתו.

בגדול, שנת 2010 הייתה בשבילי דומה מאוד ל-2009 מהרבה בחינות. אני עדיין לומד, אני עדיין עובד, ועדיין יש לי מעט מדי זמן פנוי לשחק ולכתוב. אבל בכל זאת, אחד השינויים הרלוונטיים ביותר שהיו לי בשנה האחרונה הוא המחשב החדש שקניתי וכמה חודשים לאחר מכן גם המסך. אחרי שב-2009 התגלחתי בעיקר על המינימום של הדרישות עבור המשחקים, ב-2010 כבר יכולתי שוב לחוות את העילוי שבהגדרת רזולוציה 1920X1080 ולכוון הכול למקסימום. אז מתוך נקודת פתיחה זו, אפשר להתחיל;

Civilization V

סדרת המשחקים המצויינת הזו מלווה אותי מאז המחשב הראשון שלי, שהייתי משחק בו ב-Civ הראשון פחות או יותר בכל רגע פנוי שהיה לי. בזמן המצטבר שהשקעתי במשחקים השונים בסדרה הייתי יכול לכתוב את האפוס הגדול הבא, או לפחות לעשות משהו מועיל עם עצמי. אז כשהגיע הזמן לשחק ב-Civ 5, כמובן שהייתה לי מערכת ציפיות די נכבדת.

לשמחתי, כל השינויים שנעשו במשחק (והם בחלקם לפחות משמעותיים) היו שיפורים, והמשחק החדש עמד בציפיות. החל משיקולים אסטרטגיים וכלה בחשיבה טקטית נקודתית, המשחק המשיך בעיני בקו של קודמיו ואף הפך את עצמו לעוד יותר נגיש. יש כאלה שיטענו כי השינויים היו לרעה, ודיברנו על זה כבר בעבר – אבל אני לא אחד מהם.

Fallout New Vegas

אם כבר בסדרות אהובות עסקינן, גם את משחקי ה-Fallout הראשונים אהבתי במיוחד. עד היום, יש לי מקום חם בלב ל-RPGים מהסגנון הישן, שהוחלפו רובם הגדול על ידי RPGים ממבט ראשון\שלישי. Fallout: New Vegas עשה בעיני כמה דברים מוצלחים מאוד, וגרם לי למשהו שמעט משחקים הצליחו לגרום לי לעשות – לרצות לגלות את העולם. בעוד שהסיפור הראשי של המשחק חלש למדי, הוא עדיין מצויין. הנקודות בהן הוא באמת מוצלח ועליהן שרפתי עשרות רבות של שעות הן משימות הצד וההיכרות עם האזורים השונים, שבמקרים רבים היו יחודיים ומעניינים.

בעיני, אחד הדברים שהצליחו לשמר בסדרה הוא שאפשר לטייל בעולם הפוסט-אפוקליפטי ולגלות עוד סיפור שמישהו השקיע מחשבה ביצירתו. עוד אזור שהוא לא רק שכפול-לטובת-ציוד-וכסף של חצי מהאזורים האחרים. ובנקודה הזו, Fallout New Veags בהחלט מצליח.

Windows Phone 7

כבר כתבתי בעבר ביקורת על משחקים ל-Windows Mobile, מערכת ההפעלה הזנוחה והמסכנה שהייתה עד כה הנסיון הנואש של Microsoft להישאר בשוק הסמארטפונים. אפילו התייחסתי לנושא הזה בהרחבה בפוסט סיכום שנה הקודם שלי. לשמחתי, לעולם שנשלט על ידי אנדרויד ואייפונים למיניהם נכנסה ב-2010 מערכת הפעלה חדשה שהושקעה בה מחשבה אמיתית ועקרונות עיצוב, המנסה לעשות משהו שונה מהמתחרים.

מהמעט שיצא לי לשחק במכשירים המריצים WP7 נראה שברמה הטכנית מדובר בהצלחה; הממשק חלק ונראה טוב, החלוקה הנושאית לאשכולות עובדת כצפוי וככלל יש אווירה בולטת של של "פוטנציאל". אני רק מקווה שימכרו מספיק מכשירי WP7 על מנת לעודד את המשך הפיתוח והתחזוקה ואפילו יותר חשוב – המשך יצירה של משחקים ותוכנות לפלטפורמה.

ובצד השלילי: נקמת המחשב

ציינתי בתחילת הפוסט שהחלפתי מחשב לפני כמה חודשים. הסיבה לא הייתה באופן בלעדי הרצון העז שלי להגיע לביצועים נורמאלים, אלא יכול להיות שגם היה קשר לעובדה שהמחשב שלי ניסה להתנקש בחיי פעם אחת ולבצע התאבדות טקסית בכמה מקרים נוספים. למשל זוכרים חלק מכותבי הבלוג את האירוע בו הספק שלי פשוט התפוצץ (עם אפקטים!) כשניסיתי להדליק אותו לקראת משחק Left for Dead 2, או מקרים אחרים ראויים לציון כמו הפעם שהכונן הקשיח שלי הצליח לשרוט את עצמו עד אובדן חושים.

בסוף, התייאשתי, וקניתי מחשב חדש.

RIP מחשב – 2007-2010.

2010 הייתה של שינויים, שנה של שחרור, שנה של מחשב חדש. אך גם שנה של עצלנות לכתוב, ושנה שבה שיחקתי בעיקר במשחקים מהשנתיים הקודמות. שנה טובה, בסך הכל. הנה שלושה מהדברים שעשו לי את השנה.

קינקט ו-Dance Central

2010 תיזכר לעד בתור השנה שבה השתחררתי מהצבא ומצאתי עבודה חדשה, אך גם בתור השנה הראשונה שבה צעקתי לטלוויזיה שלי פקודות ופיזזתי מולה לצלילי ליידי גאגה. לא, לא עברתי שינוי מין (לא שיש משהו רע בזה וכו'), אבל כן רכשתי לי את הצעצוע החדש של מיקרוסופט. אז כן, יש לקינקט בעיות. הוא צריך הרבה מקום, ורוב המשחקים הנוכחים הם מעפנים. אבל ניתן לזקוף לזכותו שני דברים: יש לו פוטנציאל אדיר (תראו חלק מהדברים שעשו עם הדרייברים שלו למחשב), ויש עבורו את Dance Central. כרגיל אצל Harmonix, המשחק מלוטש להפליא ופשוט כיף לתת לו להרקיד אתכם מול המסך. משחק כזה לא היה יכול לקרות ללא קינקט, ואני אופטימי שהוא לא יישאר בודד במערכה.

Mass Effect

כן, נו, אז זה משחק ישן. אבל שיחקתי בו ב-2010, ובדיעבד הוא השפיע עליי יותר מכל משחק אחר ששיחקתי בו השנה. בתור התחלה, זו הפעם הראשונה שיש לי את הסבלנות לשחק ב-RPG מהתחלה ועד הסוף. אולי זה כי התבגרתי, אך אני חייב לזקוף קרדיט גם למשחק. Bioware בנו עולם עמוס בתוכן ובדמויות שפשוט רציתי להכיר לעומק. אני לא חושב שמאז Deus Ex התעניינתי כל כך בסיפור שמשחק ניסה לספר לי, והחוויה הזו כנראה תגרום לי לשחק במשחקי RPG נוספים. איזה כיף שעד שאסיים את Mass Effect 2, המשחק הבא כבר יהיה מעבר לפינה.

Splinter Cell: Conviction

השארתי את המקום האחרון כדי לכתוב על משחק האקשן שהכי נהניתי ממנו השנה, והתלבטתי בין האחרון של סם פישר, Arkham Asylum ו-Assassin's Creed 2. החלטתי ללכת על היחיד מבין השלושה שבאמת יצא ב-2010, כי בכל זאת, כתבתי כבר על משחק מ-2007. אז Conviction. זהו הספלינטר הסל האהוב עליי, ללא ספק. חיבבתי את סם פישר החדש – הדמות שלו הרבה יותר מעניינת כשהוא עצבני, וגם העלילה הייתה הרבה פחות בנאלית מהרגיל.

בעיקר אהבתי את השילוב של סגנון ההתגנבות הקלאסי עם אקשן אינטנסיבי. חלק גדול מהמשחק מתרחש לא בשקט, אלא בבלאגן: האויבים יודעים שאתם שם, רודפים אחריכם, אך אתם זזים ממקום למקום, מחלון לחלון, מחסלים אותם אחד אחרי השני בזריזות וביעילות. זה שונה מהסטנדרט של הסדרה, שכלל בעיקר למשוך אויבים בזה אחר זה אל הצללים לצורך השתקה בחושך, וזה שינוי חיובי בהחלט.

ואכזבה קטנה אחת

Epic Mickey

אמנם אין לי Wii, אבל עקבתי מקרוב אחרי Epic Mickey, המשחק החדש של וורן ספקטור. הוא הבטיח גדולות, ועשה רושם מאוד חיובי ב-E3, כך שהייתי בטוח שהיוצר של Deus Ex הולך להפגיז פעם נוספת במשחק עמוק ואיכותי. למרבה האכזבה, המשחק קיבל ביקורות מעורבות מאוד, כולל ציון של 6/10 מיורוגיימר, שאת הדעה שלהם אני בדרך כלל מעריך. מדברים שם על מצלמה איומה, על משחקיות שחוזרת על עצמה, ועל כך שהדמות של מיקי שקטה ומשעממת. באסה. ובכל זאת, אני מקווה שכעת בזכות קינקט ו-Move המשחק ימצא את דרכו לקונסולות האחרות, כך שאוכל, בכל זאת, להתרשם ממנו בעצמי.

הרבה דברים מאוד משמעותיים קרו לי בשנה האחרונה. למעשה, אם להיות מדויק, זה שקר גס; אבל הרבה דברים קרו ב-3 חודשים האחרונים של 2009, ואלה דברים שהדהדו מאוד חזק לתוך השנה הנוכחית: הפסקתי לעבוד, התחלתי ללמוד, עברתי מתל אביב לחיפה, קניתי מחשב חדש למשחקים, ובטח עוד כמה דברים שאני שוכח כי הזיכרון שלי עובד בצורה מוזרה. למזלי השיגרה החדשה עדיין כוללת כמות סבירה של זמן פנוי (או לפחות כללה עד לפני כמה שבועות), ולכן היה לי הרבה זמן למשחקים.

בספירה מהירה (עד כמה שלהתחבר ל-Steam Community יכול להיחשב "מהיר") שיחקתי באיזור 40 משחקים שונים השנה. לא מעט מהם נטשתי אחרי זמן קצר, אבל בגדול הייתה שנה מאוד מוצלחת מבחינתי. והנה הסיבות המרכזיות:

1. BioShock

נכון, הוא לא יצא השנה ואפילו לא שנה שעברה. נכון, כן שיחקתי במשחקים חדשים השנה, וחלקם אפילו היו טובים במידה זו או אחרת (ל-Alpha Protocol מגיע אזכור של כבוד בקטגוריה הזו). אבל עדיין, ביושוק הוא משחק השנה שלי. כי מעבר לזה שהוא משחק טוב, ומעבר לזה שהוא משחק ממש טוב, הוא עשה משהו שמעט מאוד משחקים יכולים לזקוף לזכותם: הוא פתח בפני ז'אנר שלם של משחקים שלא הייתי משחק בהם לפניו. (אה, וגם הכריזו על BioShock Infinite השנה, אז בואו נגיד שזה קשור)

אף פעם לא אהבתי shooters יותר מדי. במקרה הכי טוב (קרי: מקס פיין) הייתי משחק בהם כמה ימים, נהנה מאוד, ואז נוטש אותם לחלוטין לטובת משחק אחר. אף פעם לא הצלחתי באמת להתחבר אליהם כמו שאני מצליח להתחבר, למשל, ל-RPG. ובאיזשהו שלב פשוט הפסקתי לנסות.

אולי התבגרתי מאז (לא סביר), אולי סתם הטעם שלי השתנה, אבל BioShock הצליח ממש לתפוס אותי, ובזכותו השתכנעתי שאני כן מסוגל לאהוב משחקים כאלה. אני עדיין לא רואה את עצמי משחק דברים כמו Serious Sam, אבל את Modern Warfare לדוגמה התחלתי לא מזמן ובינתיים אני מאוד נהנה וכן רוצה להמשיך לשחק בו. ומה שבאמת חשוב הוא שאני מנסה. יותר מזה, ביושוק גם גרם לי לפקפק בדעות שלי לגבי ז'אנרים אחרים, ולנסות כל מיני דברים חדשים/ישנים (למשל, RTS: עדיין לא אוהב).

2. Bejeweled

למעשה הכותרת כאן הייתה צריכה להיות "אייפון", אבל אחרי קצת מחשבה הבנתי שלפחות 90% מזמן המשחק שלי על האייפון הוקדש לביג'ולד (וזה עוד בלי לספור את ביג'ולד 3).

האייפון הוא גם אחד מהדברים האלה שקרו בסוף שנה שעברה, אבל עד שגיליתי את משחקי פופקאפ לאייפון לא שיחקתי בו יותר מדי. מאז התגלית, לעומת זאת, ביליתי לדעתי מאות שעות של הרצאות משעממות, המתנות לכל מיני דברים וסתם רגעי עצלות אקראיים עם מצב ה-Action של Bejeweled 2.

אני די בטוח שצברתי יותר שעות משחק בביג'ולד 2 מאשר בכל משחק אחר אי פעם, חוץ מ-Supaplex שהקדשתי לו משהו כמו 4-5 שנים מלאות אי-שם בילדות. אבל הסיבה שהוא נמצא ברשימת הדברים שעשו לי את השנה היא לא ההתמכרות, הכיף האינסופי או העובדה שאני פאנבוי של פופקאפ. הסיבה היא שבזכות השילוב הקטלני הזה של סמארטפון וביג'ולד, אין יותר דבר כזה "הרצאה משעממת". יש הרצאות מעניינות, ויש ביג'ולד. הרבה מאוד ביג'ולד.

3. גיימפאד

במובן מסוים, דוקא Final Fantasy XIII הוא המשחק שהכי השפיע עלי השנה. כי בעוד שהוא היה רחוק ממושלם, ולצערי אפילו רחוק מ-Final Fantasy, הביקורת שכתבתי עליו (כפוסט אורח, לפני חודשים ארוכים) היא זו שהביאה אותי לחשוב "וואו, ממש נהניתי לכתוב את זה, אולי אבקש מזיירמן להצטרף לבלוג ככותב קבוע?"

למרות היותי חנון אקסטראורדינר וחובב אינטרנט מושבע, אף פעם לא היה לי בלוג. עכשיו סוג של יש לי, ואני מאוד נהנה מזה. נהנה לכתוב, נהנה מהעובדה שיש אנשים שקוראים (יש אנשים שקוראים, נכון?), נהנה מהפודקאסטים. אני במיוחד נהנה מה-rants, כי כשקורים דברים מעצבנים צריך להתמרמר, וככל שמתמרמרים בפני יותר אנשים זה כמובן יותר מספק.

ומצד שני…

נכון כתבתי פעם שכיף להתמרמר? אז יותר כיף כשאין על מה. ולצערי היו לי הרבה הזדמנויות ל-rants בחודשים האחרונים, בעיקר בזכות Steam ו-Games for Windows Live. שלא תטעו, אני מאוד אוהב את הקונספט של הפצה דיגיטלית, social gaming ומשחקים במחירים מגוחכים. אבל לפעמים אני מרגיש כאילו אני ילד קטן ו-Steam הוא האח המעצבן שמושיט לי צעצוע מגניב, וכשאני מנסה לקחת את הצעצוע הוא מושך אותו ואני נופל עם הפרצוף על הרצפה (ולא, לא מעורבות פה טראומות ילדות כואבות; אני בן בכור).

אני זוכר לפחות 3 פעמים בחצי שנה האחרונה שהיו לי שעה או שעתיים פנויות שרציתי לנצל בשביל לנסות משחק חדש כלשהו, אבל לקח כל כך הרבה זמן להפעיל את המשחק שכבר לא נשאר לי זמן לשחק. זה קרה עם ביושוק 2, זה קרה עם Numen, זה קרה עם KoToR על שני מחשבים שונים. את King's Bounty: Armored Princess, שקניתי במבצע הקודם של סטים, עדיין לא הצלחתי להפעיל.

אני מסרב להאמין שאני מקולל. מצד שני, האלטרנטיבה היא שיש כל כך הרבה בעיות מטופשות כאלה, שאני אוכל להיתקל באופן אקראי לגמרי ב-4 שונות. אין לי איזו קונפיגורציה מיוחדת, מחשב גרוע, או תוכנות מוזרות שרצות ברקע. סתם מחשב גיימינג סטנדרטי, עם לוח של אינטל וכרטיס גרפי של ATI. אני מתמצא במחשב כמעט מכל בחינה אפשרית ויודע לתפעל דברים ולפתור תקלות. אם השטויות שאני נתקלתי בהן הן מדגם מייצג, יש פה בעיה רצינית. אז אם מישהו מחברת פיתוח/הפצה כלשהי קורא את הפוסט הזה: בחייאת, תתאפסו על עצמכם. אם אני קונה מכם משהו, אני מצפה שהוא יעבוד.

נכון כתבתי פעם שכיף להתמרמר? אז צדקתי. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.

הזיכרון שלי באמת משתבש עם הגיל. לפני שהתחלתי לכתוב את הסיכום הזה, הייתי בטוח שלא יהיה לי על מה לכתוב בכלל. אחרי הכל, כבר במשך כמה חודשים טובים לא שיחקתי בשום דבר חדש – רק במשחקים ישנים (כמו Starcraft). לעזאזל, רק עכשיו הגעתי סוף כל סוף ל- Alan Wake. אבל אז התחלתי לעבור על הבלוג, ולקרוא את כל הפוסטים שכתבתי בשנה האחרונה… ובסוף יצאתי עם כל כך הרבה דברים טובים לכתוב עליהם, עד שממש חבל לי על ההגבלה (שאני קבעתי, ובאופן שרירותי לחלוטין) לכתוב רק על שלושה דברים.

בכל מקרה, הנה הם.

1. Left 4 Dead 2

כן, אני יודע. כתבתי עליו בסיכום השנה של 2009. וכתבתי לא מזמן פוסט שחוגג "שנה ל- Left 4 Dead 2". ובכל זאת, מגיע לו. מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת התרחש ה- Zombiefest השני. מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת, הוא קיבל שלוש מערכות חדשות (אחת מהן מ- Left 4 Dead המקורי, אבל בכל זאת). מגיע לו, כי במהלך השנה הזאת, שיחקתי בו יותר מ- 150 שעות והרגתי בו יותר מ- 30,000 זומבים (מתוכם – 144 עם מחבת!). במילים אחרות, מגיע לו בגלל כל הסיבות שכתבתי עליהן בפוסט ה"שנה ל- Left 4 Dead 2" שהוזכר קודם לכן.

ייתכן שזה יידעך במהלך 2011. ייתכן שאני אנטוש את Left 4 Dead 2, ואעבור למשחק מרובה-משתתפים אחר, צעיר וטרי יותר. אבל מצד שני, יש גם סיכוי לא-זניח שהוא יהיה אחד מהמשחקים שאני הכי ארצה להכניס לסיכום שנת 2011, ואוותר על זה ברגע האחרון רק כי נו, באמת, יש גבול.

2. Heavy Rain

סרט אינטראקטיבי שנשלט ברובו ע"י Quick Time Events. הייתי, בלשון המעט, די סקפטי לגביו.

גם כשכתבתי עליו את הביקורת, הייתי קצת מסויג לגביו. היו לו לא-מעט חורים בעלילה, ומאחורי הקלעים, הוא נותן לשחקן הרבה פחות חופש פעולה ממה שהוא מתיימר לספק. ובכל זאת, כשאני חושב לאחור על המשחקים שהשאירו בי את הרושם העמוק ביותר השנה, Heavy Rain מצליח לבלוט מעל השאר. הוא היה מקורי, הוא היה טוב, והוא לקח משחקיות שמזכירה את זו של משחקי הרפתקה מבוססי-טקסט והראה שאפשר להכניס אותה לתוך משחק AAA מיינסטרימי. ועוד להצליח למכור המון עותקים. שזה גם חשוב.

3. Portal 2: ההכרזה

זה מתחיל להזכיר יותר מדי את הסיכום שכתבתי ב- 2009. גם שם הקדשתי שני אייטמים ל- Valve. אבל מהבלגן שהם עשו מסביב ל- Portal 2 לא יכולתי באמת להתעלם.

הרעיון של שימוש במשחק מציאות-אלטרנטיבית (או ARG, בקיצור) בשביל לקדם משחק מחשב/וידאו הוא לא ממש חדש. מיקרוסופט עשו את זה כבר לפני שנים. אבל זה הפעם הראשונה שקמפיין כזה מצליח לסחוף אותי לתוכו. מהעדכון המסתורי הראשון, דרך ניסיונות הפענוח של קהילת המעריצים ועד לעריכת הסוף של Portal וההכרזה הרשמית ע”י Valve – עקבתי בשקיקה אחרי כל פיסת מידע קטנה שדלפה לאינטרנט.

למעשה, זו היתה בערך הפעם האחרונה שעקבתי אחרי המידע שקשור באיזושהי צורה ל- Portal 2. אחר כך ראיתי את הטיזר הראשון שלו ששוחרר לרשת, ומיד אחר כך הכרזתי על התנזרות מוחלטת מכל טריילר או פיסת מידע אחרת שקשורה למשחק. אני מצליח לקלוט דברים פה ושם, אבל כשמדובר במשחק שכבר החלטתי בכל מקרה שאני קונה אותו ברגע שהוא יוצא – מה הטעם?

ומצד שני…

אם כבר סיכום שנת 2010 הוא בסימן מיחזור, למה שלא ללכת עם זה עוד קצת. הדבר הרע שקרה השנה הוא בסך הכל שידור חוזר של משהו שהתלוננתי עליו כבר בסיכום שנת 2008 – DRM. באותה השנה, משום מה הרבה חברות הפצה החליטו שהקטע הזה של הגבלת מספר ההפעלות שאנחנו יכולים לעשות למשחק מסוים הוא לגיטימי. השנה הם הלכו עם זה קצת רחוק יותר, והחליטו לחייב אותנו להשאר מחוברים לאינטרנט כל הזמן בשביל לשחק.

קרה אחר כך לא מעט בלגן, ואני לא בטוח איפה Ubisoft עומדים ביחס לעץ שהם טיפסו עליו בתחילת השנה, אבל ההשפעות של השיטה הזאת עדיין כאן. השיטה הזאת היא הסיבה העיקרית שבגללה אני לא קניתי את Splinter Cell: Conviction במחיר הזעום שבו הוא נמכר ב- Steam השנה, והשיטה הזו צצה גם בצורה כזו או אחרת ב- Starcraft II, שם Blizzard הגיעו לסוג חדש של רוע והתחילו לחסום מ- Battle.net אנשים שרימו גם במשחק לשחקן היחיד. כל זה הוא פועל יוצא של ההנחה ההולכת ומתחזקת של חברות המשחקים שהמשחקים שאנחנו קונים הם לא בבעלותנו. הם רק מושאלים מחברות המשחקים. ברשיון. והן יכולות לשלול אותו מאתנו מתי שהן ירצו.

אבל חוץ מזה, באמת שהיתה אחלה שנה.