היי, זוכרים שפעם היו דמואים למשחקים? אני לא יודע מתי, או למה, התעשייה החליטה שזה רעיון רע לתת לאנשים אופציה נוחה לנסות משחקים שהם שוקלים לקנות, אבל זה היה נחמד. פה ושם יש משחק שעושה משהו מגניב ומושקע כמו The Stanley Parable או Resident Evil, אבל בגדול הקונספט די נעלם מהעולם, וחבל.
ובכן, נראה ש-Valve מסכימים איתי. בכמה שנים האחרונות הם מריצים מדי פעם פסטיבל בסטים שבו הם מציגים מלא משחקי אינדי, בשלבים שונים של פיתוח, ולכולם יש דמואים זמינים על הפלטפורמה. זו דרך מצוינת לתת קצת ספוטלייט למשחקים מוצלחים שבדרך כלל יש להם בעיה של discovery, ועל הדרך כמובן להביא עוד משתמשים לסטים ולשכנע אותם לקנות עוד משחקים.
החודש היה עוד פסטיבל כזה, והפעם עם הבדל אחד משמעותי: אשכרה זכרתי שזה קורה והקדשתי לזה זמן ותשומת לב. ניסיתי 14 (!) משחקים שונים, כל אחד מהם לחצי שעה – שעה. ואז חשבתי, היי, זוכרים שפעם היו ביקורות כתובות בבלוג? וכך מצאנו את עצמנו כאן, בפוסט הטקסטואלי הראשון של "בלוג המשחקים גיימפאד" לשנת 2022.
מאז שנות ה-2000 מאוד אהבתי את BioWare. אמנם פספסתי את ימי הזוהר של Baldur's Gate ושאר משחקי ה-D&D, אבל הם ממש לא עצרו שם. KOTOR, Dragon Age ו-Mass Effect כולם היו מצוינים, ובאופן כללי אני מאוד אוהב את הסגנון שלהם. אפילו במשחקים הבינוניים כמו Dragon Age 2 אפשר לצפות לבניית עולם מאוד עמוקה, דמויות כיפיות ודיאלוגים מעניינים.
בלי שום קשר לזה, מאוד נהניתי מ-Destiny 2. לא באמת יצא לי לחוות את ה-endgame שלו, אבל המכניקה הבסיסית ממש מגניבה, הקמפיין משעשע מספיק כדי להעביר את הזמן, האלמנט האונליין שלו עובד מצוין, וכבר מימי דיאבלו אנחנו יודעים כמה זה מרגש למצוא ציוד עם מספרים יותר ויותר גבוהים, בטח כשהוא מגיע עם שם מגניב וצבע סגול או צהוב. מבחינה מכנית טהורה, באנג'י פשוט… gets it.
אז כש-EA הכריזה ש-BioWare מפתחת משחק שהוא לגמרי-לא-חיקוי-Destiny-נשבעים-נגענו-באדום, כמובן שהתגובה שלי הייתה… אכזבה גדולה. מהרגע הראשון זה נשמע כמו רעיון רע, וכל טריילר שיצא רק הוריד את ההתלהבות שלי עוד קצת. אבל עמוק בפנים, עדיין חשבתי שיש לזה פוטנציאל וקיוויתי שייצא משהו טוב. שאולי עוד יש תקווה לעתיד של BioWare. וכך, קוראים יקרים, הצלחתי להתאכזב ממשחק שלא היו לי שום ציפיות ממנו.
כולנו מכירים את סינדרום האלבום השני. גם אם לא שמענו את השם, כולנו חווינו אכזבות מהאלבום השני של להקה עם אלבום ראשון גאוני, חוסר היכולת של במאי שעשה סרט מדהים לשחזר את ההצלחה שלו וספר פושר מאת סופר שהדהים אותנו לחלוטין בסיבוב הראשון שלו. התופעה הזאת לא פוסחת, כמובן, גם על משחקי מחשב, ובמקרים מסויימים היא ממש צפויה מראש. קחו משחקים כמו FTL, למשל. המשחק הזה הוא ברק שנכלא בבקבוק. תופעה ייחודית שאין שום דבר שדומה לה ונוצרה משילוב מאוד מיוחד של נסיבות. אין שום סיכוי שהמשחק השני של המפתחים שלו יהיה טוב באותה המידה, נכון?
או לפחות, ככה חשבתי לפני כ- 3040 50 שעות משחק.
Into the Breach הוא מה שקורה כשהאסתטיקה של FTL פוגשת את Pacific Rim עם קצת תיבול של ״לקום אתמול בבוקר״. מפלצות ענק, שנקראות Vek, תוקפות שרשרת איים עם כמה עשרות אלפי תושבים, והאיים האלה הם כל מה שעומד בפני השתלטות של המפלצות על העולם כולו. במטרה לבלום את ההתקפה, קבוצה של טייסים מקווי זמן מקבילים צריכים לנצל כהלכה את היכולות של ה- Mechs הענקיים שעומדים לרשותם. נשמע קצת כמו XCOM? כי אם כן, אתם יכולים להתחיל להבין את האובססיה שלי עם המשחק הזה. המשך »
סדרת משחקי Civilization היא כר פורה לדיוני "מה יותר טוב, משחק X בסדרה או משחק Y בסדרה?". הרבה פעמים – לדיונים האלה אין תשובה חותכת אובייקטיבית. כל משחק בסדרה ניסה להוריד אלמנטים מסוימים ולהוסיף אלמנטים חדשים. שחקנים שהתלהבו מפיצ'רים שהתווספו במשחק כלשהו עם יציאתו גילו במהרה מה תג המחיר שהפיצ'רים האלה מגיעים איתם. וכתוצאה – מס' התשובות לשאלה "מה ה- Civilization הכי טוב בסדרה?" זהה למס' המשחקים שיש בסדרה. אפילו קצת יותר, כי יש כאלה שיגידו לכם "Alpha Centauri" או "Call to Power" או משהו כזה. חוכמולוגים.
אבל גם בקרב החוכמולוגים יש קונצנזוס לגבי העובדה שאין לשפוט משחק Civilization בעת השקתו, אלא רק לאחר שהוא מקבל את חבילת ההרחבה מחוייבת-המציאות שלו (ובדרך כלל – רק אחרי שהוא מקבל את חבילת ההרחבה השנייה שלו). כך שהדעות על Civilization VI אולי חלוקות (בטח ביחס לשאלה "מה יותר טוב, Civilization VI או Civilization V?", שאפילו ערן "שיחקתי 5062 שעות ב- Civilization" אבירם לא הצליח לענות עליה), אבל כמעט כולם יגידו לכם שזה לא נגמר עד שזה נגמר, שהגברת השמנה עוד לא שרה, שכדורגל משחקים תשעים דקות ושעד שעוברות שנתיים-שלוש עם כמה עדכונים גדולים לתיקוני באגים ושתי חבילות הרחבה, הדעה שלהם נתונה לשינויים.
עכשיו אנחנו בנקודת האמצע. קצת פחות משנה וחצי לאחר יציאת המשחק, חבילת ההרחבה הראשונה של המשחק, Rise and Fall, שוחררה לעולם. ואחרי כמה עשרות שעות של משחק עם חבילת ההרחבה הזו, אני יכול לבשר לכם בוודאות מלאה שהיא לא משנה כל כך.
משחקי עולם פתוח, אני חייב לכם התנצלות. במשך שנים טענתי שאתם סתם fad ואין לכם כלום להציע. קראתי לכם משעממים, רפטטיביים, לא מקוריים, גלגלתי עיניים כשכולם התלהבו מ-Assassin’s Creed או GTA, התעצבנתי כשעוד ועוד משחקים וז’אנרים שאהבתי התחילו לאמץ את הקונספט של עולם פתוח, צחקקתי צחוק מביך כשהמודל העסקי של יוביסופט הפך להיות “עוד משחקי sandbox גנריים!!!1”, ובשקט קיוויתי שהטרנד הזה יעבור ונוכל לחזור למשחקים עם pacing נורמלי וסביבות מעוצבות כמו שצריך. אבל עכשיו אני יודע שזו הייתה רק תחילת הדרך, שהייתם צריכים להתבגר ולהיסגר על עצמכם, ובעצם יש לכם הרבה פוטנציאל.
אולי הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר בתיאוריה שלי אחרי 80 שעות משחק ב-Skyrim. אבל עם כל Far Cry או Just Cause או Red Dead Redemption שנוסף לאוסף זה רק נראה יותר סביר שאני צודק, ומשחקי עולם פתוח הם פשוט גרועים לא בשבילי. אפילו The Witcher 3 ו-Fallout 4 לא שכנעו אותי סופית; “טוב, בסדר”, חשבתי לעצמי, “אולי זה יכול לעבוד במשחק תפקידים, איפה שבכל מקרה יש הרבה דרכים שונות לשחק וקווסטים צדדים וכל זה. אבל משחקי עולם פתוח קלאסיים הם עדיין משעממים”.
אז שיחקתי השבוע ב- Kingdom Hearts Ultra HD Remix 2.719338 Turbo Edition או איך שלא קוראים לו. הוא היה מעניין למדי, וממש לא מה שציפיתי, ויש לי כל מיני דברים להגיד עליו. למרבה המזל, אני חבר בבלוג משחקי וידאו ואני בטוח שהקוראים שלנו ישמחו לביקורת כתובה פעם בעשור או משהו; אבל אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת למשחק הזה. המשך »
"אם אין סיביליזיישן, יאכלו עוגות" – מארי אנטואנט, אולי, תוכיחו שלא
בצוות גיימפאד יש מני גברים ונשים, מכל שכבות החברה (נגיד), אך איש מהם לא מסוגל להתחרות בי בחיבתי לסדרת Civ האגדית. הו, הם בהחלט יכולים להתחרות בי במשחק עצמו, וכנראה גם ינצחו אותי, אבל בחיבה? אין מצב. יש לי 650 שעות בסיב 5 שיוכיחו זאת. ולכן עליכם להקשיב קשב רב, ותשומת לב רבה יש לתת, לעמדתי בשאלה החשובה מכל: האם סיב 6 יותר טוב מסיב 5?
אחרי עשרות שעות, ואפילו השוואה מוחלטת בין השניים תור-מול-תור על שני מסכים שונים, זוהי עמדתי: אני לא יודע.
גילוי נאות: יקירתכם מעולם לא שיחקה במשחקי Mafia הקודמים, אפילו לאחר הגילוי המדהים והמפתיע ש- Mafia 2 יושב אצלי בסטים, ככל הנראה לאחר שנקנה באחד הבאנדלים של הבאנדל הצנוע והלך לאיבוד בחור השחור שהוא ספריית הסטים שלי. זה לא היה מחוסר רצון, אבל העולם גדול ומלא משחקים ואיכשהו Mafia הוא פרנצ'ייז שפשוט דילגתי עליו עד לאחרונה.
Mafia 3 הגיע אלינו בתחילת אוקטובר ולצערי התחיל ברגל שמאל. היה כמעט בלתי אפשרי לשחק בו במחשב הנייח, אפילו כבעלת כרטיס מסך טוב (970 GTX), נתקלתי בשלל קרטועים, במיוחד בזמן נהיגה – ורוב המשחק הזה הוא זמן נהיגה. התקלות הטכניות תוקנו במלואם לאחר יום אבל אז בעודי חוזרת לשחק במשחק שעכשיו עובד חלק, נשאר לי לתהות האם התקלות האלה היו מוצדקות. בסדר, אז מדובר במשחק עולם פתוח בסגנון GTA, הוא מן הסתם יהיה כבד, יש בו הרבה פרטים, יש בו מקומות מגניבים ויש סרטונים אדירים עם גרפיקה ממש מושקעת וריאליסטית… אבל בזמן שמבלים בריצה/נהיגה/פריצה לאזורים הגרפיקה היא פשוט מכוערת. שזה חבל. לעומתה, האווירה של המשחק ממש טובה. בזמן אחד החיסולים למשל, הדמות הראשית (הרי הוא לינקולן!) נשלח אל פארק שעשועים נטוש ויש שם קטע שמזכיר את ה- Broken Knee Exhibit מ- BioShock Infinite. השראה? העתקה גסה? למי אכפת. זה כיף.
