היום השני של EGX התחיל, מבחינתי, באכזבה. מסתבר שהקהל של יום שישי מעט גדול יותר מזה של יום חמישי, מה שבא לידי ביטוי בעומס הכללי ובתורות הארוכים בכל מקום.
בטח תגידו ש"כן, מה זה לא היה ברור לך?" אז יופי, אתם מאוד חכמים ואני מקווה שאתם מרוצים מעצמכם.

ברגע שנכנסתי לאולם וראיתי את התורות ל-Hunt: Showdown ואיזור ה-18+ הבנתי שאני כנראה לא אזכה לשזוף את עיני במשחקים כמו Deathloop או Back 4 Blood, ואם אני ממש רוצה לשחק בהם אאלץ אשכרה לקנות עותק שלהם, או, במקרה הגרוע, לחכות ארבעה ימים עד שיגיעו ל-Game Pass.

אז מצאתי את עצמי שוב באיזור מכונות הארקייד וקונסולות הרטרו. אחרי נסיון כושל עם תופי הבונגו של דונקי קונג, וכמה הצלחות עם Light Guns (הרגתי את כל הברווזים! אני צלף-על!), ניסיתי לשחק במשחקים שלא הכרתי על קונסולות שלא שמעתי עליהן.

אחרי שבשנה שעברה תערוכת EGX נערכה באופן מקוון בלבד (מסתבר שיש איזו מגפה עולמית או משהו), השנה היא חזרה לאולמות התערוכה של ה-ExCel בלונדון, ומאחר שגם אני בלונדון, חשבתי לעצמי – למה שלא אקפוץ לבקר בה, לראות מה חדש בעולם הגיימינג.

השנה, נראה שהמילה הכי מתאימה לתיאור התערוכה היא "פחות" – פחות משחקים, פחות שטח תצוגה, פחות הרצאות, פחות אורחים, פחות צפוף, פחות תחושה של "אירוע".

בשנים קודמות התערוכה התפארה במתחמים גדולים שמוקדשים לכל אחת מהקונסולות העיקריות, דמואים של משחקי AAA שעדיין לא הגיעו לשוק, שלכל אחד מוקדשות עשרות עמדות משחק, תחרויות קוספליי, דוכני חומרה מרצ'נדייז וציוד היקפי, תחרויות eSport, וכמה מתחמי פאנלים והרצאות, מה שגורם לתערוכה השנה להיראות כמו חיקוי חיוור.

על "Global Conflict: Palestine" דיברתי רק לפני יומיים. מאז, הספקתי להניח את ידי על עותק הביקורת של המשחק. מה שאומר שעכשיו, אני רק צריך לסיים עם הביקורת המובטחת ל- Venice בשביל שאני אוכל להתחיל לעבוד עליו.

ההתרשמות הזריזה שלי, אני מוכרח לציין, לא טובה מדי. בתור לומדה – המשחק הזה נראה די סביר, אבל הוא מנסה לדחוף את חומר הרקע בצורה קצת בוטה מדי וקצת משעממת מדי בשביל להיות טוב באמת. עקב העובדה שסביר מאוד להניח שאתם מכירים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני יותר טוב מכל אדם שהיה מעורב בהפקת המשחק הזה – כנראה שאין לו הרבה מה להציע לכם. אבל אפילו לא סיימתי משימה אחת (מתוך שש) – אז ניתן לו צ'אנס.

זה היה סופ"ש עמוס. אבל עומס או לא – עדיין היה לי זמן לשחק קצת עם Paraworld. יש לי עוד הרבה שעות משחק במשחק האסטרטגיה-בזמן-אמת-עם-דינוזאורים הזה לפני שאני אוכל לגבש עליו דעה, אבל זה לא ימנע ממני להתלונן על החלטה אחת מטופשת ואידיוטית לחלוטין: אין מקשי קיצור. המשך »

באיחור טיפוסי, הזדמן לי סוף כל סוף לשחק ב- Overlord היום. אם לתמצת סיפור ארוך: אהבתי את מה שראיתי. אם לפרט קצת יותר בכל זאת: Dungeon Keeper – זה לא.

קודם כל, נתחיל בנקודות המוצלחות: המראה של Overlord. כן, הגרפיקה נהדרת. אבל מעבר למספר הפוליגונים היבש ש- Overlord דוחף לכרטיס הגרפי שלי, ומעבר לאפקטים הגרפיים שאני לא בטוח אפילו איך קוראים להם – הוא גם מעוצב נהדר, ומצויד באנימציות יפהפיות. הסלטות הקטנות שה- Minions שלכם מבצעים באוויר כשהם מגיחים לעולם, הצורה שבה הם קופצים על הגב של כבשים ואז מתחילים להפליא בהם את מכותיהם. העיצוב היחודי שכל אחד מהם מקבל בהתאם לכלי הנשק ופיסות השריון שהם מרימים. זה פשוט נראה טוב. גם צורת השליטה אינטואיטיבית וקלילה, ומאפשרת גם למאותגרים-אסטרטגית להפוך לשליטי רוע בתוך שניות בודדות. המשך »

אז, כמו שהבטחתי לעצמי לעשות, שיחקתי בגרסת ההדגמה של Tomb Raider: Anniversary. התוצאה היתה… סבירה.

הנה פריט מידע שאני חייב להסביר, קודם כל. לא שיחקתי במשחקי פלטפורמה הרבה זמן. לא על המחשב האישי, לא על ה- PC. כלום. לא בתלת-מימד ולא בדו-מימד. שיחקתי כמה שניות ב- Codename: Gordon שהגיע ביחד עם Half Life 2, וזה הכל. מהסיבה הזו, רוב השינויים שעברו על הז'אנר בשנים האחרונות (ובפרט, הדור החדש של משחקי Prince of Persia) פסח עלי. בשורה התחתונה, Tomb Raider: Anniversary לא היה לי אינטואיטיבי במיוחד, בלשון המעטה. המשך »