היום השני של EGX התחיל, מבחינתי, באכזבה. מסתבר שהקהל של יום שישי מעט גדול יותר מזה של יום חמישי, מה שבא לידי ביטוי בעומס הכללי ובתורות הארוכים בכל מקום.
בטח תגידו ש"כן, מה זה לא היה ברור לך?" אז יופי, אתם מאוד חכמים ואני מקווה שאתם מרוצים מעצמכם.

ברגע שנכנסתי לאולם וראיתי את התורות ל-Hunt: Showdown ואיזור ה-18+ הבנתי שאני כנראה לא אזכה לשזוף את עיני במשחקים כמו Deathloop או Back 4 Blood, ואם אני ממש רוצה לשחק בהם אאלץ אשכרה לקנות עותק שלהם, או, במקרה הגרוע, לחכות ארבעה ימים עד שיגיעו ל-Game Pass.

אז מצאתי את עצמי שוב באיזור מכונות הארקייד וקונסולות הרטרו. אחרי נסיון כושל עם תופי הבונגו של דונקי קונג, וכמה הצלחות עם Light Guns (הרגתי את כל הברווזים! אני צלף-על!), ניסיתי לשחק במשחקים שלא הכרתי על קונסולות שלא שמעתי עליהן.

אחרי שבשנה שעברה תערוכת EGX נערכה באופן מקוון בלבד (מסתבר שיש איזו מגפה עולמית או משהו), השנה היא חזרה לאולמות התערוכה של ה-ExCel בלונדון, ומאחר שגם אני בלונדון, חשבתי לעצמי – למה שלא אקפוץ לבקר בה, לראות מה חדש בעולם הגיימינג.

השנה, נראה שהמילה הכי מתאימה לתיאור התערוכה היא "פחות" – פחות משחקים, פחות שטח תצוגה, פחות הרצאות, פחות אורחים, פחות צפוף, פחות תחושה של "אירוע".

בשנים קודמות התערוכה התפארה במתחמים גדולים שמוקדשים לכל אחת מהקונסולות העיקריות, דמואים של משחקי AAA שעדיין לא הגיעו לשוק, שלכל אחד מוקדשות עשרות עמדות משחק, תחרויות קוספליי, דוכני חומרה מרצ'נדייז וציוד היקפי, תחרויות eSport, וכמה מתחמי פאנלים והרצאות, מה שגורם לתערוכה השנה להיראות כמו חיקוי חיוור.

מייק מורהיים, האדם שהקים את חברת Blizzard תחת השם Silicon & Synapse בתחילת שנות התשעים, קפץ ביחד עם אשתו לחופשה בישראל. לא מדובר בדיוק מסוג המאורעות שתמצאו בכותרות עיתוני הרכילות בסופ”ש, אבל הגראז’ גיקס ראו בזה הזדמנות, והזמינו את מייק להתארח אצלהם במחסן בחולון, ולדבר בפני כל מי שרק ירצה לשמוע אותו.

למי שלא מכיר את הגראז’ גיקס, כל האירוע היה עלול להראות קצת מוזר – מייק מורהיים נאם בפני קבוצה מכובדת של כמה מאות אנשים (אולי 200 – אין לי באמת דרך לדעת) בחצר באזור התעשיה בחולון, כשהמפעלים שמאכלסים את האזור קוטעים אותו לפעמים. אבל כאלה הם הגראז’ גיקס – האירוע הוא בחינם (אם כי האורחים מתבקשים להביא איתם כיבוד), לא פורמלי, ובסופו ניתנת לאורחים הזדמנות להחליף כמה מילים באופן אישי עם אורח הכבוד.

למרות שהיא היתה חפוזה למדי, ההצגה של מייק מורהיים היתה מעולה. הוא סקר בקצרה את ההיסטוריה של בליזארד, משורשיה בתחילת שנות התשעים, דרך הפרויקטים הראשונים שלה (הויקינגים האבודים או Warcraft) ועד לטירוף המוחלט שהוא World of Warcraft. הוא זרק עקיצות לכיוונה של אורקל, ועל איך הם חשבו שמסדי הנתונים שלהם יתמודדו בצורה הרבה יותר טובה עם העליה המטורפת בכמות האנשים שספג World of Warcraft, וחשף מגוון סיפורים מעניינים מעברה של בליזארד – כמו הפעם שבה איציק בן בסט שכנע אותו שיש שוק למשחקי תפקידים המוניים באירופה, או הצורה שבה המוני סינים זועמים תקפו את בליזארד באנגלית שבורה מזועזעים מכך שפנדה, החיה הלאומית של סין, מולבשת בבגדים יפניים.

בסוף הערב, כשהיתה לאורחים הזדמנות להחליף כמה מילים עם מייק מורהיים, רבים מהאורחים נתנו לו את כרטיסי הביקור שלהם, הציגו בפניו קונספט למשחק כלשהו שהם פיתחו, או ביקשו ממנו לחתום על משחק שבבעלותם. אני בחרתי להתבכיין קצת על אחד מהסיפורים שאנחנו הכי נהנים להתלונן עליהם לאחרונה – הדרישה לחיבור מתמיד לאינטרנט של Diablo III. מייק ניסה להסביר לנו ש”יש הרבה בעיות במשחק מנותק מהרשת – אתם לעולם לא תוכלו לשחק עם הדמות הזאת ביחד עם חברים, או למכור חפצים שהיא תאסוף”. כשמספר אנשים אמרו לו שהם יודעים את זה, הוא שאל בפליאה “רגע, ואתם באמת רוצים לשחק ככה?”, וכשהם הנהנו בתגובה, הוא חייך חיוך מתנצל ואמר ש”טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות בעניין”.

כנראה שהוא לא הולך לבדוק מה אפשר לעשות בעניין. קשה לי להאמין שמדיניות שבליזארד דוחפת בכוח כבר כמה חודשים תשתנה בעקבות שאלה של כמה ישראלים חצופים. אבל אם כן יקרה שינוי כלשהו במדיניות הזו בעתיד, תדעו שזה כי יש לי פנים יפות.

בשבוע האחרון הייתי באנגליה. נסעתי לפסטיבל Download, והיו הרבה מאוד חוויות. רובן לא באמת קשורות לבלוג הזה (בקצרה: ראינו מלא הופעות, שתינו המון גינס וקנינו המון שטויות). הסיבה שאני כותב על זה כאן היא שבין השאר, היה בפסטיבל ביתן שכזה של EA, שבו היו כל מיני קונסולות עם משחקים חדשים ואפילו כאלה שעוד לא יצאו. יצא לי לשחק שם בשניים כאלה (בזמן הופעות לא מעניינות, אל תדאגו, לא פספסתי שום דבר חשוב), ואלה ההתרשמויות שלי.

על Alice: Madness Returns כבר דיברנו, ואנחנו מאוד מתרגשים ממנו כמובן. למעשה, הוא אמור לצאת (בארה"ב) ממש היום. אני שיחקתי בשעה-שעתיים הראשונות של המשחק, ועוד איזה חצי שעה על המסך המטורף הזה: (שרוב הזמן הקרין טורניר FIFA)

בתור התחלה, המשחק מאוד יפה. על זה קשה להתווכח. כמו המשחק הראשון, הכל פה מאוד צבעוני, פסיכדלי והזוי, רק שהפעם זה גם ב-HD, ונראה הרבה יותר מרשים ביחס לגרפיקת ימי-הביניים של שנת 2000. כמות הצבעים שהולכת שם, לפעמים בו-זמנית באותו מסך, זה משהו מדהים.

אחרי התחלה די משעממת, התחלתי לחשוב שהמשחק איבד את כל הקסם שלו, ואז גיליתי שרמת הקושי מכוונת על Easy. ברגע שעליתי ל-Nightmare (שלוש רמות מעל), זה התחיל להיות מעניין. המשחק הוא בבסיסו hack & slash, כמו המקור, אבל עם הרבה גיוון שעושה אותו מעניין ומאוד מיוחד לדעתי. יש לאליס, כמובן, את הנשקים הבסיסיים – מכות רגילות ומכות חזקות-אבל-איטיות – ועוד כל מיני דברים סטנדרטיים כמו מהלך התחמקות וכו'. אבל חוץ מזה יש גם נשקים מסגנונות אחרים – מטחנת פלפל שמשמשת כתת-מקלע (כולל התחממות יתר), פצצות בתוך צעצועים מהלכים, ובטח עוד דברים שלא הספקתי לראות. השילוב בין הסגנונות השונים הופך את הלחימה למעניינת ומגוונת, וכמובן שיש אויבים מתאימים שדורשים עירוב של כל היכולות האלה.

חוץ מזה יש כמובן קטעי פלטפורמינג, שגם הם יחסית סטנדרטיים אבל עם טוויסט מעניין. הטוויסט כאן הוא שהפעם, באופן לא מוסבר, אליס יכולה להתכווץ (ולחזור לגודל טבעי) מתי שהיא רוצה, וכפי שהחתול מסביר, "כשקטנים רואים דברים שאי אפשר לראות אחרת". למשל, פלטפורמות חצי-שקופות שנעלמות ברגע שאליס חוזרת לגודל טבעי. מצד שני, כשאליס קטנה, היא לא יכולה לרוץ או להילחם.

התלונה העיקרית שיש לי על המעט שראיתי היא לגבי התחושה הכללית – המשחק הראשון היה מאוד אפל, מעוות בצורה מאוד מקורית ומעניינת שנתנה לכל המשחק הרגשה של עולם מטורף שמאוד התאימה לאופי של המשחקיות. וכאן זה פשוט לא אותו דבר. העולם נותן הרבה יותר תחושה של "קסום" מאשר "מעוות", כאילו חזרנו לארץ הפלאות ה"רגילה" של לואיס קרול. זה מאוד חבל לי, כי הטירוף ההזוי הזה הוא הדבר שהכי אהבתי במשחק המקורי. בכל מקרה, אני חוזר ומדגיש שאלה רק רשמים ראשוניים, ובטח לפחות שניים מחברי הבלוג יקנו את המשחק בעתיד הקרוב ויוכלו לפרט יותר.

המשחק השני ששיחקתי בו הוא Shadows of the Damned, שיוצא עוד שבוע. זה משחק של Suda 51 (היוצר של No More Heroes ועוד דברים טובים) ואחד היוצרים של Resident Evil, והוא קורא לעצמו Survival Horror. זה מאוד חמוד, אבל אין לזה שום קשר למציאות. זה משחק יריות בגוף שלישי, שבמקרה מכיל הרבה מפלצות ושדים. יש בו מעט מאוד אימה, ואין בו שום הישרדות. מה שכן יש בו זה המון מעברים סכיזופרניים בין הומור ילדותי, אקשן טהור ודרמה רצינית לחלוטין. המשחק הזה לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות, ומפספס בכל אחד מהתחומים.

הסיפור הוא על צייד שדים לטיני-סטריאוטיפי שיוצא לרדוף אחרי שד אכזרי במיוחד שחטף את החברה שלו. אותו מלווה שד-לשעבר בשם ג'ונסון, שיכול ללבוש צורה של כל מיני אקדחים, כלי רכב ועוד דברים ששימושיים לעלילה באותו רגע. מבחינת משחקיות אין יותר מדי מה להתלונן – יש כמה סוגים שונים של נשקים פשוטים למדי, כשמה שמייחד את הקרבות כאן הוא שהשדים מפחדים מהאור, ולכן הרבה מהמשחק סובב סביב מנורות ומקורות אור למיניהם. אבל המשחקיות הזו טובעת בתוך ים של הומור מטופש ו-cutscenes ארוכות, תכופות, ו-unskippable (למה? באמת, מה עשינו לכם?), שאחרי חצי שעה של משחק גרמו לי לרצות לזרוק את הקונטרולר על הפרצוף של Suda 51.

בקיצור, אני לא ממליץ על המשחק הזה לאף אחד, לא לחובבי shooters ולא לחובבי אימה. זה היה רעיון מעניין, חברים, אבל לא יצא לכם. לא נורא, לא כולם מצליחים בפעם הראשונה.

לעולם יש לפעמים תזמון ממש מעצבן: אחרי שבוע לחוץ בטירוף, סוף כל סוף היתה לי ההזדמנות להתיישב מול מחשב ולהתחיל להעלות את כל העדכונים לבלוג שאני רוצה לכתוב כבר כמה ימים. אבל המזל שלי? קצת אחרי שהתיישבתי מול המחשב, בלוגלי החליט לקרוס. מזל נאחס.

בכל אופן, הנה העדכון הראשון שאני חייב לכם: ביום שלישי כתבתי כאן שעוד רגע קט אני הולך להתארח ב"התערוכה הארצית השניה למשחקי מחשב" שתתקיים בבית ברל. ובכן, אתמול אכן ביקרתי במקום, אבל לזמן קצר בלבד. זו הסיבה לכך שלא עלתה כתבה ראויה ב– Gamer שתסקר את הסיפור, ואתם תקועים כאן עם הרשמים הקצרים שלי מהאירוע. המשך »