לאחרונה אני נהנה מאוד מ-Splinter Cell: Conviction, החדש של סם פישר, אותו רכשתי לאחר שחיבבתי את גרסת הדמו. למזלי קניתי את גרסת ה-Xbox 360 של המשחק. לפיל קאמרון מ-Rock Paper Shotgun היה פחות מזל, והוא מתאר בפוסט עגום כיצד מחק את המשחק מהדיסק הקשיח שלו, לאחר שה-DRM המרושע של Ubisoft הביא אותו לכדי ייאוש. אם להסתמך על התגובות לפוסט (היי, אני בלוגר, מותר לי לוותר על סטנדרטים עיתונאיים נוקשים ולא לבדוק את זה), אז מסתבר שלמשחק שוחררה גרסה פיראטית שלושה ימים לאחר יציאתו, וזו אפילו תומכת במשחק מרובה משתתפים על השרתים של יוביסופט עצמה.

זה כבר לא מרגיז אותי. אני לא יודע מתי Ubisoft תבין שה-DRM שלה רק מעודד פיראטיות, ולא מאוד אכפת לי. מרבית המשחקים שלה גם כך מציעים חווית משחק זהה או עדיפה בפלטפורמות האחרות. אבל זה כן קצת עצוב. מצד אחד יש תחושה שהגיימינג ב-PC פורח, הודות למשחקי אינדי מעולים, שיטות הפצה דיגיטליות ו-Valve, אך מצד שני נדמה שחברות כמו Ubisoft ו-Activision מנסות לרמוס את הפלטפורמה אל הקרקע עם DRM דרקוני ומחירים מופרזים. נקווה שהטובים ינצחו.

את Blur ראינו לראשונה בספטמבר 2009. אקטיוויז’ן-בליזארד ארגנו ערב קצר שבו בחור עם מבטא צרפתי כבד דיבר הרבה על פוטנציאל המכירות העצום של כל המשחקים שלהם, ואז נתנו לנו לשחק קצת עם Blur ו- Guitar Hero 5. בשלב הזה, Blur היה ידוע בעיקר בתור “המשחק הזה של החברה שפיתחה את Geometry Wars 2”, וכל מה שיכולנו לעשות זה רק לקוות שנאהב אותו אפילו בחצי מהרמה שאנחנו אוהבים את Geometry Wars.

בחודשים שעברו מאז, Blur נכנס לבטא סגורה. ובעקבות הביקוש העצום, היא הפכה לבטא פתוחה. ואז לי ולעידן דקל יצא לשחק בה במשך כמה שעות טובות, ולהגיע למסקנה אחת, לא מתוחכמת יותר מדי: זה כיף, ואני לא יכול גם לדבר בשם דקל, אבל אני כבר מתכנן לקנות את המשחק המלא ברגע שתנתן לי ההזדמנות.

Blur הוא משחק מירוצים בסגנון Wipeout – כלומר, משחק מירוצים שבו מלבד הפגנת מיומנויות נהיגה מרשימות, המפתח להצלחה בו הוא גם ירי של סוגים שונים ומשונים של נשק חם לכיוון המכוניות האחרות על המסלול, והתגוננות מוצלחת מספיק מפני ההתקפות שהמכוניות הללו שולחות לעברכם.

במירוצי אחד-על-אחד זה עובד מצוין. השימוש בנשק חם תוך כדי המשחק מוסיף הרבה יותר עניין לכל מירוץ ומירוץ. אבל במירוצים עם מספר גדול יותר של שחקנים זה כבר הופך לטירוף מוחלט: כמות עצומה של מוקשים מתפזרת על המסלול, טילים מתבייתים עפים לכל עבר, וכל עקיפה הופכת למעשה מסוכן במיוחד אם ליריב שלכם יש את הנשק שיכול לנגח את כל מי שנמצא סביבו ברדיוס קצרצר.

אבל מה שאני באמת אוהב ב- Blur זה המגוון הרחב של צורות שבהן אפשר להשתמש בכל דבר שאתם אוספים מהמסלול. ה- Nitro שנותן למכונית שלכם דחיפה קלה של מהירות יכול לשמש גם כברקסים חזקים במיוחד. את המוקשים שלכם אתם גם יכולים “לזרוק" קדימה, כדי להפטר ממתחרה שעוקף אתכם במעט. כלי הנשק ההתקפיים שלכם יכולים לשמש לצרכים הגנתיים לחלוטין – כדי לחסל מוקשים או טילים מתבייתים של שחקנים יריבים. כל אלה דורשים מכם לחשוב הרבה יותר על השדרוגים שאתם רוצים לקחת אתכם (המכונית שלכם יכולה לסחוב עד שלושה “כלי נשק” שהיא אוספת מהמסלול במהלך המירוץ) ועל האופן שבו תשתמשו בהם תוך כדי המירוץ.

גרסת הבטא מגיעה עם מגוון קטן של מצבי משחק – ממירוץ סטנדרטי ל- 2-10 מכוניות, דרך משחק חיסולים בסגנון “Demolition Derby”, ועד ל- Supercar Racing, שלוקח את המכוניות במירוץ הסטנדרטי ומחליף אותן במכוניות-על, שמגיעות למהירויות מגוחכות בזמנים זעומים. המגוון הקצרצר הזה הספיק בשביל לשכנע אותי, לראשונה מאז שקניתי את ה- Xbox שלי, לעשות מנוי Gold ליותר מחודש אחד בלבד. לרוע המזל, כמה ימים אחרי שעשיתי את זה, גרסת הבטא הפסיקה לעבוד, ובכל פעם שאני מנסה להפעיל אותה, ה- Xbox מודיע לי על התנתקותי-לכאורה מרשת ה- Xbox Live. אני יכול רק לקוות שהמשחק המלא, שיוצא ב- 25 למאי, לא יסבול מהבעיה הזאת. אחרת אני ארגיש ממש מטופש.

אני באופן כללי מתנגד לכל הטרנד של הפיראטיות. מעבר לעובדה שזה בתחום האפור מבחינה חוקית, וגורם לפעמים לבעיות למיניהן, אני חושב שמגיע לאנשים שעבדו קשה בשביל ליצור משחק/אלבום/משהו איכותי לקבל עליו כסף, ושזה גם יגרום לכך שייצרו עוד דברים איכותיים כאלה בעתיד.

לאנשים שמורידים משחקי מחשב באופן פיראטי יש הרבה טיעונים – המחירים של המשחקים גבוהים מדי, ה-DRM מעצבן/מיותר, צריך לדפוק את התאגידים הגדולים, ועוד.

אז למה כשחבורה של מפתחי אינדי מציעה חבילה של משחקים בלי DRM ובמחיר שאתם קובעים, 25% מהאנשים (וזה לא כולל BitTorrent ודומיו) מורידים את המשחקים באופן לא חוקי? כשאפשר, עם לא יותר מדקה השקעה + סנט בודד, להשיג עותק חוקי לגמרי של המשחקים האלה?

אחר כך כולם מופתעים כשחברות גדולות יותר מכניסות שיטות DRM מטורפות למשחקים שלהן. אז נכון, Ubisoft הגזימו, אבל לדעתי ההגזמה של הפיראטים יותר גרועה.

נותרו עוד 3 ימים עד סוף המבצע של ה-Humble Indie Bundle, וכדי לעזור לאלה מכם שמתלבטים האם לקנות או בכמה כסף לקנות (וגם כדי להתחמק מלימודים), ניסיתי בימים האחרונים את כל המשחקים, והנה ביקורת ראשונית ומקוצרת על כולם: (אם יהיה לי מה להוסיף בעתיד אכתוב ביקורות יותר מפורטות)

World of Goo – משחק פאזלים שבו אתם מקבלים כדורי goo וצריכים לבנות מהם מגדלים, גשרים, וכו', כדי להביא אותם למחוז חפצם. במשחק הזה למעשה שיחקתי כבר לפני כשנה וסיימתי אותו, ואני יכול להגיד שכל השבחים שהרעיפו עליו, וכל הסופרלטיבים שאולי שמעתם – נכונים. הוא מקורי, מבריק, כיפי, מאתגר, פשוט, מגניב, וגאוני. המפתחים שמו לב לכל פרט קטן, החל מהשלטים ההומוריסטיים שמדריכים אתכם במשחק ועד הפסקול המצוין, ולמעשה החיסרון היחיד במשחק הזה הוא שהוא נגמר. וברגע שהוא נגמר, זהו. אין רמה קשה יותר, אין אתגרים נוספים – מהרגע שסיימתם את המשחק, אין סיבה לשחק בו יותר לעולם. אבל עד אז, הוא יספק לכם כמה עשרות שעות של כיף אמיתי.

שורה תחתונה: אחד המשחקים המוצלחים שיצאו בשנים האחרונות. משחק חובה.

Aquaria – משחק Action/Adventure שמספר לכם את סיפורה של Naija, מין חיית-מים מוזרה ששוחה לה ברחבי הים/אוקיינוס/ווטאבר ומגלה שם דברים מעניינים. Naija יודעת לשיר, ועם הזמן היא לומדת כל מיני שירים שנותנים לה יכולות מיוחדות, די כמו קסמים. המשחק מכיל פעולה, קסמים, חקר וקצת חידות, והיד עוד נטויה. הכל עשוי בצורה יפה ומרתקת, ובתור בונוס גדול – המשחק עובד מצוין גם על הלפטופ שלי, Lenovo X200 נטול כרטיס גרפי, שאני תמיד שמח למצוא משחקים שהוא יודע להריץ. אזהרה אחת: מומלץ לכבות את מוזיקת הרקע, היא עולה על העצבים די מהר.

שורה תחתונה: משחק מרתק, ונראה שיש לו עוד הרבה מה להציע.

Gish – לא מזמן ראיתי את זה, וחשבתי לעצמי "באמת חבל שלא עושים משחקים באמת פשוטים כמו פעם". אז זהו, שטעיתי. Gish הוא בדיוק כזה – השליטה בו מסתכמת בחיצים, קפיצה ועוד 3 כפתורים, ומעבר לזה הוא פשוט כיף. הרעיון הוא שאתם שולטים ב-Gish, כדור זפת שחור שמסיבה זו או אחרת צריך לצלוח את הביוב של עיר זו או אחרת. Gish יודע להידבק לקירות, להחליק בצינורות או להפוך את עצמו למוצק, מה שמאפשר לו לשבור דברים. בעזרת יכולות אלה תצטרכו לנווט, להרוג אויבים, ולגלות איזורים סודיים (ובניגוד להרבה משחקים שמכילים איזורים סודיים, כאן באמת קשה למצוא אותם). זה באמת מהמשחקים הפשוטים והטובים, כולל מוזיקת רקע כיפית וחיוך מטופש. אה, וגם הוא עובד על הלפטופ.

שורה תחתונה: משחק פשוט, קליל, וכיף ממש. וגם מאתגר מחשבתית.

Lugaru HD – ללא ספק האכזבה הגדולה מבין החמישה. ב-Lugaru אתם משחקים ארנב לוחם, שארנבים רעים הרגו לו את המשפחה והוא מחפש נקמה. המשחק מתמקד באופן כמעט בלעדי בלחימה עצמה, קצת כמו משחקי Capcom הישנים (רק בתלת-מימד, וקצת יותר מושקע, מן הסתם). הקרבות מעניינים, אבל נראה שהמפתחים שכחו שצריך לשים לב גם לשאר הפרטים: הגרפיקה (למרות ה-HD בשם) מזכירה את שנות ה-90, העיצוב הכללי לא קיים, וסיפור הרקע נותן תחושה שהוא שם רק כי חייבים שיהיה משהו.

שורה תחתונה: יכול להיות שמי שיתחבר לקרבות באמת ייהנה מהמשחק, אבל אותי הוא מאוד איכזב.

Penumbra: Overture – משחק shooter/הרפתקה/survival horror. משלב אלמנטים של קווסט, התגנבות, בלשות ואימה. הרבה אימה. באמת. אני לא חובב סרטי אימה, בעיקר כי הם לא מפחידים אותי, אבל תקשיבו, המשחק הזה פשוט מפחיד. אווירה חשוכה, מוזיקה מפחידה, קולות רקע מוזרים ועוד, גורמים לכם להיכנס ממש לתוך המשחק ולהרגיש כאילו אתם שם בחושך, עם העכבישים והפחד ואלוהים יודע מה עוד. לא הגעתי עדיין מספיק רחוק כדי להגיד כמה הוא מאתגר או מעניין, אבל בינתיים אני מאוד נהנה ממנו.

שורה תחתונה: משחק מטורף, ממש כמו לחיות בסרט אימה. עשוי מדהים.

שורה תחתונה כללית: אני שילמתי $40 על ה-Bundle, ולדעתי זה היה שווה גם יותר. אלה משחקים מקוריים, איכותיים וכיפיים. אני חושב שאין שום סיבה בעולם לא לקנות את ה-Bundle הזה. בסופו של דבר, גם אם אתם משלמים דולר אחד, כולם יוצאים מזה מורווחים. ואם נתמוך מספיק בתעשיית האינדי, בתקווה יהיו עוד משחקים כאלה בעתיד.

זוכרים שלפני חצי שנה המפתחים של World of Goo החליטו למכור אותו באיזה מחיר שמתחשק לכם? לצערי זה קרה אחרי שכבר קניתי את המשחק, אבל בכל מקרה, זה היה נחמד, ובסופו של דבר הוכתר כ"הצלחה גדולה". כל כך גדולה, למעשה, שהמון מפתחי אינדי עשו את אותו טריק אחריהם.

ובכן, עכשיו הם העלו את ההימור:  5 ממשחקי האינדי הכי מצליחים של השנים האחרונות (World of Goo, Aquaria, Gish, Lugaru HD, Penumbra) התאחדו והם מוכרים את עצמם בחבילה אחת (שנקראת The Humble Indie Bundle), במחיר שאתם נוקבים. זה win-win מוחלט: אתם מקבלים 5 משחקים מצוינים בזול, וכל הכסף (בלי תיווך ובלי אחוזים לאף אחד) מתחלק, בצורה שאתם קובעים, בין המפתחים ובין שני ארגוני צדקה (Child's Play ו- Electronic Frontier Foundation). המשחקים עובדים על Windows, Mac או לינוקס, וכיאה למשחקי אינדי, אין עליהם שום סוג של DRM.

המחיר המלא של כל המשחקים, אם הייתם קונים כל אחד בנפרד, הוא $80. המחיר המומלץ ל- Bundle הוא $30. אפילו אם אתם משלמים קצת מעבר, חסכתם 50%.

העסקה תקפה לשבוע הקרוב. אז למה אתם מחכים? רוצו לקנות!

אוקיי, אנחנו כבר שבוע וחצי אחרי הפצת The Passing – חבילת ההרחבה למשחק הרשת החביב ביותר על חברי הבלוג. ובעוד שדיברנו על הקמפיין החדש שחבילת ההרחבה הזו מוסיפה, לא הספקנו ממש לדבר על השינוי המשמעותי השני שהעדכון הזה מוסיף: המוטציות.

המוטציות הן בעצם מצב משחק מיוחד, שמשתנה משבוע לשבוע. הכוונה של Valve, לא קשה לנחש, היא למשוך את קהל הגיימרים שמשחקים במשחק לחזור אליו פעם אחר פעם, גם לאחר שהם כבר שיחקו בכל הקמפיינים שהוא מציע כמה עשרות פעמים, וראו לכאורה את כל מה שיש לו להציע להם. במהלך השבועיים מאז יציאתו של המשחק, הספקנו להתנסות בשתי מוטציות (ועוד על כך – בהמשך), הרשימה של רוב (או אולי כל) המוטציות הספיקה לדלוף לרשת, וגילינו שלא ממש צריך את טוב הלב של Valve בשביל להפעיל חלק מהמוטציות. והאמת? זה די משמח אותי.

כי עד כמה שאני אוהב את Valve, הנסיונות שלהם למשוך אותי לשחק במשחק בכל שבוע לא באמת מעניינים אותי. אני גם ככה משחק במשחק כמעט כל שבוע. אבל אם במקרה השבוע היחיד שבו אפשר לשחק Versus Realism הוא שבוע שבמהלך רובו אני לא נמצא בכלל – זה מתסכל. אני רוצה אפשרות לחזור ולנסות עם חברים את המוטציות האהובות עלינו. אני רוצה תפריט של מוטציות אפשריות, כמו תפריט המודים ב- Unreal Tournament. אם באמת בא ל- Valve לחשוף בכל שבוע מצב משחק חדש – שיבושם להם. אבל לעזאזל, שישאירו אותו אחר כך בתוך המשחק.

והמצבים עצמם? טוב ששאלתם. אני אתחיל לדבר דווקא על השני מביניהם: Bleed Out. במצב המשחק הזה, כל השורדים מתחילים עם “בריאות” זמנית בלבד, במסכים עצמם אין שום דבר שמעלה להם את הבריאות באופן קבוע (כלומר – Medkits), והזומבים ה”סטנדרטיים” לא מפסיקים לתקוף. אף פעם. ככה שאת המסכים החדשים אתם צריכים להעביר בעיקר בריצה, ואחרי דקות משחק ספורות אתם כבר נמצאים באופן תמידי על הקצה מבחינת הבריאות שלכם.

התוצאה היא משחק קשה יותר, אבל לא בהכרח כיף יותר. הרעיון של זומבים “סטנדרטיים” שלא מפסיקים להגיע הוא מוצלח, אבל העובדה שהבריאות שלכם היא זמנית בלבד היא כבר הרבה פחות מעניינת. אם אני רוצה להפוך את המשחק לקשה יותר, יש דרכים הרבה יותר מותחות ומעניינות לעשות את זה. כמו מעבר למצב Realism. וזה מוביל אותנו במהירות למוטציה המשמעותית יותר.

המשמעות של “Realism” במשחק סטנדרטי הוא שה”הילה” שעוטפת את כל השחקנים האנושיים (ומודיעה לכל שחקן אנושי איפה נמצאים החברים שלו) נעלמת. יש במצב המשחק הזה עוד כמה הבדלים – למשל, כל הזומבים הרבה יותר חסינים לפגיעות שהן לא פגיעות ראש, אבל העדר ההילות הוא בהחלט המשמעותי ביותר. הוא מוסיף הרבה יותר לחץ ואי-וודאות לכל האירועים, ומצליח לעניין הרבה יותר מסתם העלאה של כמות הנזק שהזומבים גורמים לכם.

המוטציה הראשונה ששוחררה, Realism Versus, מחילה את הכללים הללו (כצפוי) על מצב משחק ה- Versus. עבור השחקנים שמשחקים את הזומבים אין כאן יותר מדי הבדל: ה- Realism Versus לא מוסיף עליהם הגבלות חדשות, והם עדיין רואים את ההילות של חבריהם לקבוצה, ואת ההילות של בני האדם שהם נלחמים נגדם. הם אולי מרגישים קצת יותר חזקים מהרגיל, אבל חווית המשחק שלהם נשארת דומה למדי לזו של משחק Versus רגיל.

אבל עבור השחקנים האנושיים… משחק ב- Versus Realism מעלה בכמה רמות את האינטנסיביות והמתח של המשחק. אחרי מסך אחד בלבד ב- Dark Carnival אני והקבוצה שלי קלטנו שהדרך היחידה שלנו לשרוד היא לרוץ ל- Safe Room בצידו השני של המסך כאילו כל שדי הגיהנום וחיות המחמד שלהם רודפים אחרינו, תוך כדי שמירה על תקשורת בצורה מתמדת דרך הצ’אט הקולי של המשחק, ודיווח על כל עיכוב קטן בדרך שמונע מאתנו ללכת צמוד לשאר הקבוצה.

כשאני חושב על זה, זה בהחלט מצב משחק שאני ארצה שישאר ב- Left 4 Dead 2 מעתה ועד עולם. למעשה, אני לא ממש רואה סיבה לשחק ב- Versus רגיל, אם אני יכול לשחק ב- Versus Realism. כמה מוצלח, אם כך, ש- Valve הקשיבה לרחשי ליבי, והעלתה סקר דרך המשחק ששואל את השחקנים האם הם מעונינים ש- Versus Realism יהפוך למצב משחק קבוע ב- Left 4 Dead 2.

השבועות הבאים טומנים בחובם כמה מוטציות מעניינות לא-פחות. אנחנו כנראה לא נכתוב עליהן כאן בכל שבוע, כי אנחנו לא ממש רוצים להפוך את גיימפאד לבלוג הרשמי בעברית של Left 4 Dead 2 (גם אם הפיתוי לעשות את זה הוא גדול במיוחד…), אבל כשיהיו ל- Valve יציאות מוצלחות במיוחד, תהיו בטוחים שנתייחס לזה כאן.

ובינתיים, אני צריך לבדוק אם אני יכול לעקוף את ההגבלות של Valve בעצמי בשביל לשחק ב- Versus Realism עוד פעם.

זהו. זה היה ברור לכולם שזה קרוב, אבל עכשיו זה רשמי. Starcraft 2 (או לפחות החלק הראשון שלו) מגיע למדפים ב- 27 ביולי.

מה שמשאיר לי קצת יותר מחודשיים לסיים סוף כל סוף את Starcraft הראשון.

ל-99% מהמשחקים בעולם יש סוף. יש עלילה שמגיעה לסיום, או שלב אחרון, או איזושהי מטרה שצריך להגיע אליה. אבל יש מיעוט של משחקים שאי אפשר "לנצח" אותם – רובם casual games, או כאלה שהיו נכנסים להגדרה של casual אם היא הייתה קיימת כשהם יצאו (למשל פקמן). למעשה, הדוגמה היחידה שעולה לי לראש כרגע שאינה כזו היא ה- mind game של אנדר, וזו לא בדיוק דוגמה מציאותית.

תסתכלו למשל על Bejeweled: אין "סוף" למשחק. אתם מתחילים משחק, צוברים כמה שיותר נקודות עד שאתם נפסלים, ואז מתחילים משחק חדש. אין משמעות ל"ניצחון". או ככה לפחות חשבתי.

מייק לייד (Leyde) מקליפורניה, קבלן פלדה בן 56, הביס את Bejeweled 2. אחרי משחק שנמשך על פני יותר מ-3 שנים (!), הוא עבר את הניקוד המקסימלי של 2,147,483,647 (2 בחזקת 31 פחות 1) וגרם לתצוגת הניקוד להיעלם.

כמה סטטיסטיקות מהמשחק של מייק:

• 2205 שעות ו-51 דקות משחק
• 439 שלבים
• 4,872,229 יהלומים
• 48,519 power gems
• 18,190 hyper cubes

מוסר השכל: הכל אפשרי.