לפני כחודש, כשהתפרסמו פרטים על מערכת ה- DRM החדשה של Ubisoft, משום מה סירבתי להתרגש. כבר ראינו מערכות DRM מגעילות בעבר, וקצת התרגלתי לעובדה שמפתחי משחקים למחשב האישי מניחים שיש לי חיבור קבוע לאינטרנט. אבל לחבר’ה מ- PC Gamer יצא לשחק קצת עם המערכת הזאת, כשהם קיבלו את עותק הביקורת ל- PC של Assassin’s Creed 2, והם גילו שכל החששות שלהם התממשו: אם החיבור שלכם לאינטרנט מתנתק באמצע המשחק, המשחק שלכם יפסיק לעבוד, ואתם תזרקו באופן חסר-בושה בחזרה לתפריט הראשי.

הדעה שלי על הנושא הזה לחלוטין לא השתנתה מאז שכתבתי על מערכת ה- DRM המכוערת של Mass Effect, אי-שם ב- 2007. שוב נראה שהחשש מהפיראטיות על המחשב האישי דחפה את חברות המשחקים למעשה פתטי במיוחד, שתהיה לו בדיוק אפס השפעה אמיתית על הפיראטיים, והמשמעות האמיתית שלו היא שהרבה פחות אנשים ירצו להסתבך עם גרסת המחשב האישי של Assassin’s Creed 2. גם אלה שכן יפגינו אומץ ויקנו את המשחק, כנראה יתחרטו על ההחלטה הזאת בפעם הבאה שבה ספקית האינטרנט שלהם תחליט לעשות להם בעיות בחיבור, ותשמיד את ההתקדמות שלהם מאז נקודת השמירה האחרונה. את המשחק הבא של Ubisoft הם כבר יקנו עבור ה- Xbox או ה- Playstation שלהם.

במהלך 2009 העזתי לחשוב שכל נושא ה- DRM קצת יורד מהכותרות. שחברות ההפצה הגדולות קצת קיבלו שכל. אבל כשאני מחבר לידיעה הזאת את ההכרזה על כך שגם Command & Conquer 4 ידרוש חיבור מתמיד לאינטרנט, אני מקבל את התחושה שאנחנו צופים בנסיונותיה המאומצים של תעשיית משחקי ה- PC לבצע התאבדות טקסית. וזה עצוב.

גם אחרי כמה עשרות שעות משחק ועשרת אלפים זומבים מתים, אני אפילו לא מתחיל למצות את Left 4 Dead 2. ובכל זאת – הידיעה על כך שה- DLC של המשחק הולך לצאת כבר במהלך מרץ גורמת לי להתרגש כמו ילד קטן שהרג 2500 זומבים עם מחבט בייסבול.

חוץ מזה, ב- Kotaku גם מספרים על Uncommon Infected חדשים, קומיקס Left 4 Dead שצפוי לצאת, ואישור של החשד שלנו על כך שה- DLC הזה יתלווה ב- DLC ל- Left 4 Dead המקורי, כחודש מאוחר יותר.

אם רק Valve יזדרזו, ויוציאו את ההרחבה הזאת לפני ה- Zombiefest הקרב ובא (ועל כך, פרטים בקרוב), זה בכלל יהיה מושלם.

לפני שאתחיל בהתייחסות לתוכן המשחק ולדעתי עליו, הישג אחד משמעותי כבר צריך לרשום לזכותו; כל משחק המסוגל לגרום לי להשקיע 35 שעות (הפרוסות על שבוע וחצי) במהלך תקופת מבחנים, ראוי כבר לפרס. עכשיו אפשר להתקדם.

המציאות המתוארת בסדרת המשחקים היא שגרתית למדי – יקום בדיוני בשנה כלשהי בעתיד, בה הגזע האנושי התרחב ברחבי החלל באמצעות שערים הנקראים Mass Relays המאפשרים את תנועת ה-Faster-Than-Light הנהוגה כל כך במדע בדיוני מסוג זה. שערים אלו נזנחו על ידי גזע קדמון אשר מזמן כבר נעלם לו מהחלל המוכר, אבל השאיר אחריו מקבץ גזעים בעלי אינטרסים שונים ולעיתים סותרים, חלקם אפלים יותר מאחרים. כאן כבר ניתן להתחיל להצביע על הייתרון המובהק הראשון של Mass Effect 2 – נראה כי הושקעה מחשבה בפיתוח אופיים הייחודי של הגזעים השונים במשחק, לרבות האינטרקציות וההיסטוריה המשותפת אותה הם לעיתים חולקים.

העומק לא מוגבל רק לאלמנטים הסביבתיים – גם כל דמות עיקרית שתיפגשו בדרככם תגיע יחד עם מטען אמוציונאלי ייחודי, החל ממשברים משפחתיים תמוהים וכלה בחשבונות ישנים אותם תוכל לעזור להם לסגור. המשחק מתנהל כאשר בכל רגע נתון השחקן משחק בתור הדמות הראשית ובמקביל שולט בשתיים נוספות, כך שניתן להגיע לגיוון אסטרטגי יפה במידה ואוספים את כל דמויות המשנה הזמינות.

מכניקת המשחק שופרה משמעותית מהמקורי. כזכור, מדובר ב-RPG רווי אקשן בזמן אמת, בו לרוב מתחבאים מאחורי מסתור ומתאמים תקיפות באמצעות הנשקים והכוחות המיוחדים הזמינים לכל דמות. בעבר, מכניקה זו קרטעה במידה מסויימת והרגישה קצת מאולצת, אבל כעת הושקעו מאמצים רבים בשיפור הממשק ובהרגשה הכללית של הקרב מה שאפשר לו לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולהרגיש אינטנסיבי וסוחף. היכולת לתאם שימוש בכוחות Biotics (המקבילה ביקום המשחק ל-Psionics) מאפשרת אפקטים משעשעים במיוחד, כמו למשל לעקור אויב ממקומו רק על מנת שדמות אחרת תטיח אותו ברצפה.

הגרפיקה שופרה גם כן, ונראית מרשימה ומשכנעת. ייתכן שאפשר היה להשקיע יותר באיכות האפקטים השונים, אבל הפיצוי על כך בא בדמות האנימציות לדמויות והאווירה הכללית שבהחלט שומרים על רמה גבוהה לכל אורך המשחק. הדיבוב נעשה באופן מקצועי, באמצעות השתתפותם של שחקנים ידועים כאלה ואחרים כדוגמת Seth Green החוזר לאותה דמות מהמשחק המקורי, Martin Sheen וכמובן – Tricia Helfer (מבטלסטאר גלקטיקה) אשר נתנה את קולה לאינטיליגנציה המלאכותית של הספינה.  

כלל האלמנטים במשחק משתלבים מצויין לידי חוויה של ממש. BioWare השכילו להתייחס לרוב המוחלט של הפערים שהועלו על ידי אלו ששיחקו בגרסא המקורית, כך שנותר מעט מאוד על מה להתלונן. אבל בכל זאת, אחד הדברים שכן הטרידו אותי הוא שלטעמי לא ניצלו מספיק את מערכות היחסים עם דמויות המשנה, ובפועל הייתה להן השפעה סמלית בלבד על המשחק לאורכו. הייתי שמח לראות יותר משמעות פרקטית לכך שאני מקדם את מערכת היחסים איתן, ובמקביל יותר הרגשה כי הן מכירות בקיומן אחת של השניה.

או כפי ש- Rock, Paper, Shotgun מנסחים את זה: “Three C&C For Free”.

לרשימת משחקי Command & Conquer שניתן להוריד בחינם הצטרף גם Tiberian Sun וחבילת ההרחבה שלו (וגם Red Alert נמצא שם, אבל אני חושב שהוא היה שם כבר כמה חודשים). אם בא לכם להזכר בחוסר הקונסיסטנטיות המוחלט שיש בעולם של משחקי Command & Conquer, או שאתם סתם חשים רגשי נוסטלגיה עזים לגביו, לכו על זה.

בעוד שבתעשיית משחקי המוזיקה יש כל מיני סיפורים על קיצוצים ומכירות מאכזבות, בשוליים שלה מתחילים להופיע יותר ויותר דברים מעניינים אחרים שאפשר לעשות עם הגיטרות מפלסטיק שיש לכם בבית, במטרה למלא את הפער שיווצר לכם ברגע שיפסיקו לצאת 850 משחקי Rock Band ו- Guitar Hero בשנה.

לפני קצת פחות מחודש שמעתי על Fret Nice (תודות ל- Fake Plastic Rock) – משחק פלטפורמה שנשלט באמצעות הגיטרה של Guitar Hero (או Rock Band), ואמור לצאת מתישהו בחודש הקרוב. אבל בעוד שמדובר ברעיון מגניב, הוא לא מתקרב בכלל לקרסוליים של Rock of the Dead.

Rock of the Dead מתחבר ישירות לטרנד הפופולרי השני (אחרי משחקי מוזיקה, כמובן) בקרב חברי הבלוג – זומבים. מדובר ב- On-Rails Shooter, שבו תצטרכו לחסל את צבאות הזומבים שתוקפים אתכם באמצעות ניגון של רצפים מוזיקליים על הגיטרה שלכם. וכאילו שזה, בפני עצמו, לא מספיק בשביל לפרוט (הא הא) על החיווטים החנוניים במרכזי ההנאה במוח שלי – ניל פטריק האריס (מ- How I Met Your Mother ו- Dr. Horrible) ופלישה דיי (מ- The Guild… ו- Dr. Horrible) נבחרו להעניק את הקול שלהם לשחקנים הראשיים בסיפור הזה.

יש לי כמה בעיות קטנות עם מה שהוצג על המשחק עד כה: חבל לי שהוא יוצא רק ל- Wii, קשה לשפוט מהוידאו עד כמה המוזיקה שלו תהיה מסונכרנת עם הפריטה על הגיטרה, ואני לא מבין למה מפתחי המשחק היו צריכים ללכת נגד כל האינטואיציה שיש לנו בשימוש בגיטרות בתור אמצעי שליטה במשחק, ולעשות מסלול-תווים שזז משמאל לימין ולא מלמעלה למטה. מצד שני… הורגים שם זומבים באמצעות נגינה בגיטרה. יש לזה פוטנציאל להיות מגניב ברמות של Typing of the Dead.

(תודה לדור שמר, על שהסב את תשומת לבי לכתבה על Rock of the Dead)

אם יש לכם חברים בקוריאה, אל תתפלאו אם הם יעלמו לחלוטין בסביבות סוף החודש. בערך בסוף פברואר, צפויה להתחיל הבטא של Starcraft 2.

זה יהיה מעניין.

אז יש לי Xbox, וזה מגניב.

יש איזה קטע עם קונסולות הדור הנוכחי שבשביל ליהנות מכל מה שיש להן להציע, הן צריכות להיות מחוברות לאינטרנט. שזה גם מגניב.

בשביל שאוכל לחבר את ה-Xbox לרשת, הוא מגיע עם כניסת LAN מאחורה, ואם אני זוכר נכון, אפילו עם כבל רשת, כדי לוודא שלא תהיה לי כל בעיה ליהנות מכל היתרונות של ה-Xbox 360 Elite השחורה והמגניבה שלי.

יש לי בעיה ליהנות מכל היתרונות של ה-Xbox 360 Elite השחורה והמגניבה שלי. הראוטר שלי נמצא בחדר השינה, והקונסולה בסלון.

לכאורה, יש פתרונות אפשריים לבעיה הזאת:

הראשון – לקנות כבל ארוך שיחבר בין הקונסולה לראוטר.
השני – להתחבר לרשת בחיבור WiFi. הרי בשביל זה קניתי ראוטר אלחוטי מלכתחילה, לא?

אז הפתרון הראשון לא מקובל עלי – אני לא הולך עכשיו למתוח כבלים בין חדר השינה לסלון. זה מכוער ולא נוח וזה נתקע בדלת.

מה לגבי הפתרון השני? אז זהו, שמיקרוסופט, מתוקף היותה מיקרוסופט, לא מספקת עם הקונסולות שלה כרטיס רשת אלחוטי. אבל היא מציעה מתאם חיצוני, תמורת סכום זעום של 60$ (100$, אם אתם רוצים לגלוש גם בתקן 802.11n). בארץ, Gamestation מציעים אותו למכירה ב-429 ש"ח.

עכשיו, מה הקטע? אין לי שום כוונה לשלם כמה מאות שקלים רק בשביל שה-Xbox שלי יוכל לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות מלכתחילה. נינטנדו וסוני הבינו את זה עם הקונסולות שלהן, למה למיקרוסופט יש קשיי הבנה? אה, רגע, זו מיקרוסופט.

אז בחודשים האחרונים, ה-Xbox שלי אכן היה מנותק מהסביבה החיצונית. לא ראיתי מה מצבי ב-Trials HD ביחס לחברי (זה בסדר, רד, אני בטוח שאתה עדיין מקום ראשון. בהכל), לא עדכנתי Achievements או Gamer Score ולא הורדתי אף משחק מ-XBLA. זה היה קשה, אבל הסתדרתי.

אבל אז, דורון (מהבלוג. כמו ג'ני מהבלוק, אבל עם תחת יותר קטן) בא עם רעיון מבריק – למה שאני לא אחבר את הקונסולה למחשב (שנמצא גם בסלון. ממש ליד הקונסולה, בעצם), ואעביר את החיבור לאינטרנט דרכו?

לא היתה לי תשובה טובה לזה, אז זה בדיוק מה שעשיתי. כלומר, את החלק הראשון של הרעיון שלו.

אה, רגע, פריט מידע קטן ששכחתי (לא, זה לא נכון. לא שכחתי, פשוט לא היה מקום להזכיר אותו עד עכשיו) – אני משתמש ב-Windows 7 על המחשב שלי. Release Candidate, אבל לא נראה לי שזה משנה. מערכת הפעלה מבית מיקרוסופט, להזכירכם.

בכל מקרה – חיברתי את הקונסולה למחשב, וניגשתי ל-Network and Sharing Center, שם גיליתי שהחיבור דרכו מחובר ה-Xbox מוגדר כ”רשת בלתי מוכרת”. וופטידו. מה זה משנה? אה, כן, Windows לא מאפשרת לרשתות לא מוכרות גישה לאינטרנט. זה קטע כזה שלה.

אוקיי, לא נורא. ניתקתי, חיברתי מחדש. אין הבדל. התחלתי להלחץ קלות. גם כיבוי והדלקה של המחשב או ה-Xbox לא עזרו. הרשת נותרה לא מזוהה.

מיותר לציין שאני לא אוהב את זה? אני אציין בכל זאת.

אז ניסיתי לראות מה מצב הרשת, ע”י לחיצה על See full map. מרכז השיתוף והרשתות מסר לי שהוא לא מוכן להראות את מצב הרשת הלא מזוהה שלי, כי היא מוגדרת כ-Public. הוא ממליץ לי להפוך אותה ל-Home או Work Network, ואז מבטיח שהכל יעבוד כמו שצריך.

אבל כאן, ידידי, מיקרוסופט ביצעה את התרגיל הכי מלוכלך שלה. אתם מבינים, מאחר שהרשת אינה מזוהה, Windows לא מאפשרת לי לשנות את ההגדרות שלה, כנראה מחשש שאני לא יודע מה אני עושה.

אני אגיד את זה שוב:

Windows לא מאפשרת לשנות את הסטטוס של רשתות שהיא לא מזהה.

מה זה אומר “רשת לא מזוהה”? אין תגובה.

מה הופך רשת למזוהה? Beats me.

מה עלי לעשות בשביל להפוך רשת בלתי מזוהה למזוהה? גם לאל אין פתרונים.

אבל מה שחשוב זה ש-Windows לא תאפשר לרשתות זדוניות להתחבר לרשת. זה לא משנה ש*אני* מזהה את הרשת, זה לא משנה שלמדנו ביסודי ביחד. Windows לא מזהה אותה, ולא נותנת לי שום אפשרות להגיד אחרת. זה בסדר, זה למען בטחוני.
התקנתי מחדש את הדרייברים של כרטיס הרשת, החלפתי בין כבלים מוצלבים ללא מוצלבים, חפרתי במעבי כל הפורומים שגוגל מצא עם מחרוזת החיפוש “xbox windows 7 unidentified network”, וכלום. הבעיה שלי, כמובן, משותפת ללא מעט אנשים בעולם, ומיקרוסופט מתעלמת ממנה לחלוטין. לא נשמע ולו ציוץ אחד ממישהו שעובד שם, ומוכן להודות בקיום הבאג. אני לא מדבר, חלילה, על פתרונות לאותו באג, אלא רק על הודאה בכך שהוא שם. אפילו הודעה שזה לא באג אלא פיצ’ר היתה משמחת אותי קלות. אבל כלום. דממת חוט (כן, המונח הוא “דממת אלחוט”, אני יודע, אבל זו שנינה שכזו).

אז עכשיו אני תקוע.

מילא אם היה מדובר כאן בפלייסטיישן או ב-Wii. אבל זה Xbox. עצם העובדה שהבאג הזה נובע משני מוצרים של מיקרוסופט שלא מסוגלים לדבר זה עם זה הוא רק הדובדבן שבקצפת של כל הפארסה הזאת. זה לא שאני מצפה שחטיבת ה-Xbox וחטיבת מערכות ההפעלה של החברה אשכרה יתקשרו זו עם זו, אבל האירוניה במצב הזה פשוט זועקת. Don't you think?
זהו, אין לי משהו חכם להגיד כאן. כמו שכתבתי בכותרת, זו בסה”כ rant. אבל תודה שקראתם עד פה. זה מאוד חשוב לי.

פוסט מעניין בבלוג של Irrational Games מתאר 5 פיצ’רים (אחד מ- System Shock 2, כל השאר מ- Bioshock) שתוכננו להכלל במשחקי החברה, ואז נחתכו מתוכם באכזריות. הפיצ’רים נעים מ”לא רלוונטיים בעליל”, ועד ל”איזה רעיון מטומטם, אם הם היו מכניסים את זה למשחק היו פותחים עליהם קבוצת חרם בפייסבוק”, ודי מעניין לקרוא על הרעיונות הללו, ומה שקרה להם.

תודה ל- The Escapist.