המחשב שלי כבר ותיק בעולם המונחים הטכנולוגי, וכבר מלאו לו יותר משלוש שנים. המשמעות המתבקשת היא שנהיה מאוד מסובך להריץ משחקים ברזולוציות לא מביכות (אני מסרב בתוקף לשחק ב-800X600) ולשחק עם Frame Rate שלא ייראה כמו מקרן שקופיות. כשניסיתי למצוא דרך להאריך את חייו של המחשב ולחסוך את עלות השדרוג המשמעותית לפחות לכמה חודשים נוספים, נזכרתי כי עד עכשיו לא ניצלתי את האפשרות לשימוש ב-SLI.

לאלו מכם שלא מכירים, SLI היא טכנולוגיה מבית היוצר של Nvidia המאפשרת שרשור כרטיסי מסך לטובת מאמץ גרפי משותף, כשכמובן שגם ל-ATI יש את המקבילה שלהם עם CrossFire.  יש כמה שיטות בהם זה עשוי לפעול, בין אם על ידי כך שכל כרטיס מצייר פריים אחר, כל כרטיס מצייר חלק אחר באותו פריים או מספר שיטות נוספות. בכל אופן, מאחר והחסם העיקרי שלי היה בביצועים גרפיים נמוכים במיוחד במשחקים החדשים, החלטתי שזה שווה בדיקה והתנסות.

הכרטיס שהיה נמצא עד כה במחשב המדובר היה GeForce 7600GT של ASUS, שמאז שחרורו לשוק כבר יצאו כמה דורות של כרטיסי מסך חזקים וטובים יותר. מאחר והדרישה ל-SLI היא שיהיו כרטיסי מסך זהים, חיפשתי בחנויות שונות באינטרנט על מנת לראות אם יש להם כרטיס כזה במלאי; כצפוי, התשובה המוחצת הייתה – לא. כמו כל פריט איזוטרי יחסית, גם כאן התשובה באה בדמות eBay, בו מצאתי בקלות מדהימה כרטיס משומש במצב טוב, שאחרי משלוח מארצות-הברית עלה סכום אבסורדי של 130 ש"ח.

המשלוח לקח שבוע, ההתקנה לקחה שתי דקות, הזיהוי ע"י הדרייבר היה מיידי, ותוך חמש דקות כבר ניסיתי את Dragon Age: Origins, משחק שעד כה קירטע וצלע תחת העומס. ההבדל היה מדהים – גם לאחר העלאת כל הגדרות הגרפיקה, המשחק פעל עוד יותר חלק ממקודם. ההבדל היה מובהק, והוביל ללא ספק לשדרוג הכי פשוט ונוח שהיה לי עד כה. אמנם תמיד יש עוד חסמים לביצועים, אבל לפחות לבינתיים קיבלתי עוד חצי שנה עם המחשב בלי צורך תהומי לשדרוג אותו.

סיימתי לשחק עכשיו בדמו של אוואטר, המבוסס על סרטו המתוקשר של ג’יימס קאמרון. אין ספק שלא מדובר בהפקה הזולה הסטנדרטית של משחק-מבוסס-סרט. יוביסופט בנו במשחק עולם יפהפה, המציג ג’ונגל שמזכיר את זה של קרייסיס, רק צבעוני יותר. זהו משחק פעולה מגוף שלישי, והורגים בו דברים. אם יש לכם טלוויזיה עם יכולות תלת מימד, תוכלו להרוג בו דברים בתלת מימד.

לא כל כך נהניתי מהדמו. האויבים הם צמחים (כן, צמחים), חיות למיניהן, וחייזרים דמויי אנוש שנלחמים כמו חיות, כלומר רצים ישירות אליך במטרה למות. זה לא כל כך כיף לירות בצמחים דוממים שיורקים עליך, וגם ירי בזאבים אף פעם לא היה חביב עליי (בכל זאת, חיות בהכחדה וזה). השליטה הקונסולית לא תורגמה היטב לעכבר ומקלדת, וקורים פה דברים מוזרים. מקש העכבר הימני, לדוגמא, מסובב אתכם ב-180 מעלות. בזבוז משווע של מקש מאוד שימושי, אם תשאלו אותי.

כל זה עוד יכול היה להיות נסבל, עד שהגעתי לקטע שבו אתם וחבורה של חיילים אחרים נלחמים בסוג של יצור דינוזאורי ענקי. היצור כל הזמן רץ אליי וניגח אותי, במהלך שלא ראיתי שום דרך להתחמק ממנו. אחרי כמה ניגוחים כאלה אני מת, ומבצע Respawn חלקי. למה חלקי? אני חוזר לאותה נקודה בה הייתי לפני שמתתי: כמעט נטול תחמושת (באמת שלא ברור לי איפה מוצאים תחמושת במשחק הזה), וחסר יכולת להשתמש ביכולות המיוחדות שלי. היצור, לעומת זאת, חזר לאותה נקודה בה היה לפני שהתחלתי לירות בו: עם כוח מלא לחלוטין. נוצר מצב שבו נותרתי עם שני האקדחים הפשוטים, שלהם יש תחמושת אין סופית, מנסה להתחמק ללא הצלחה מהיצור שהורג אותי פעם אחר פעם. בסופו של דבר מצאתי את עצמי במקום בו היצור, משום מה, לא מצליח לפגוע בי. רוקנתי עליו כעשרים מחסניות, בעודי עומד ללא תנועה, עד שהוא מת.

חבל, כי באמת שהגרעין של משחק מוצלח קיים פה. הגרפיקה בהחלט נהדרת, ואני אוהב משחקים שמציגים מלחמה של הרבה אנשים בהרבה אנשים אחרים. התחושה שגורמת לכם להרגיש כמו חלק קטן בתוך משהו גדול קיימת כאן, אבל נראה שהמשחקיות מפוספסת לחלוטין. אבל היי, לפחות הסרט נראה עדיין טוב.

כריסמס מתקרב, ומביא איתו מבצעים שווים במיוחד ב-Steam. במשך חמישה ימים, כל יום יהיו מבצעים מעולים. היום, למשל, ניתן לקנות את Batman: Arkham Ayslum ב-25$ ואת Grid ב-7.5$. בכל חמשת הימים ניתן יהיה לקנות חבילה של 18 משחקי THQ, שכוללת משחקים חדשים כמו Red Faction: Guerrilla, ב-50 דולר בלבד (!). מבצע דומה יש גם על משחקי Lucas Arts (החדשים פחות, מן הסתם).

הזדרזו ותיהנו – התענוג הזה יימשך רק עד יום שני.

עדכון: אם כבר מבצעים, אז בבאג יש מבצע של 1+1 על משחקי מחשב, או משחק שני ב-70% הנחה על משחקי מחשב וקונסולות. המבצע מתחיל מחר ויימשך עד ה-30.11.

כך לפחות טוענת אילנה ברודו ב-ynet. היא חושבת שכל הפיראטים שקיבלו באן מהאקס בוקס לייב ייעלבו וירכשו לעצמם דווקא קונסולת PS3, וכך מיקרוסופט דווקא תפסיד מהמהלך.

אני חושב שבכל מקרה גירוש הפיראטים הוא מהלך רווחי ונכון עבור מיקרוסופט, מכמה סיבות:

1. נניח שכל הפיראטים באמת יעברו ל-PS3. כמה כסף כבר מיקרוסופט תפסיד מזה? פיראטים הם אנשים שאינם קונים משחקים, ואת מרבית הרווחים עושה החברה ממכירת משחקים. מקסימום מדובר בהפסד של דמי חברות ה-Gold.

2. לדעתי הרוב המוחלט לא יעבור ל-PS3. זה פשוט לא משתלם להם. האקס בוקס נוטה לקנות לעצמו דברים: גיטרות ותופים של משחקי מוסיקה, שלטים נוספים, אולי אפילו שיר או שניים מהחנות המקוונת של רוק באנד (אם כי זה פחות סביר במקרה של פיראט קמצן). מי שיעבור ל-PS3 יצטרך לשלם על כל אלו מחדש.

3. הרווח האמיתי של מיקרוסופט מהסיפור הזה הוא אפקט ההרתעה. לסיפור הבאנים היה הד תקשורתי גדול, וכעת פיראטים פוטנציאלים יחששו לפרוץ את הקונסולה שלהם. המשמעות היא רווח עתידי גדול יותר ממשחקים עבור החברה.

אז אילנה, אני חושב שאת טועה.

הסיבה שלא כתבנו עדיין על Call of Duty: Modern Warfare 2, היא שלא שיחקנו בו. לשלם 10$ דולר יותר על משחק שאין לו אפילו דמו? אף משחק לא שווה את זה, עם כל הכבוד להייפ. בכל אופן, העולם כמרקחה סביב סוגיות שונות מהמשחק, שאחת מהן היא השלב שבו אתם משתתפים כטרוריסטים בפעולת טרור בשדה תעופה. קיירון גילן כותב מאמר מעניין על למה הוא חושב שזה בולשיט של שלב. מומלץ מאוד.

Brutal Legend הוא אחד המשחקים הבודדים שקניתי השנה במחיר מלא. זה לא שאני גרופי של טים שייפר (את Psychonauts חצי אהבתי וחצי שנאתי), אבל הדמו של Brutal Legend הקסים אותי, כך שאצתי והזמנתי אותו ב-Pre Order מהונג קונג. הגרסה האסייאתית עולה 50$, שזה 10$ פחות מהמחיר הרגיל (Region Free, אם תהיתם).

העולם של Brutal Legend כל כך מתוק שבא לי לתת לו חיבוק וצביטה בלחיים. הוא מבוסס, ואת ההשערה הזו בדקתי בדיוק ב-0 מקומות, על עולמו הפנימי של ג’ק בלאק. אם תביטו לרגע בקליפ Tribute של הצמד Tenacious D, המורכב מג’ק בלאק ובחור שמנמן באותה מידה אך ידוע פחות, תבינו על מה אני מדבר. זה עולם אפל-לכאורה שבו יש שדים וגיבורים, הנלחמים זה בזה באמצעות הנשק האולטימטיבי: מוסיקת מטאל.

נכון שזה סימפטי? טים שייפר ו-Double Fine הלכו עם הרעיון הזה לקצה. ג’ק בלאק הוא כוכב המשחק, כמובן, והוא משחק את דמותו של אדי, פועל במה שמאס בהתמסחרות של המטאל המודרני ומוצא את עצמו בעולם קדום שבו סולו גיטרה יכול להעלות קיפודים באש. שוב, אם צפיתם בסרט כלשהו של ג’ק בלאק (נגיד, “רוק בבית הספר”), תראו שהוא משחק את אותה דמות בדיוק. אוהבים אותו? כנראה שגם תאהבו את Brutal Legend.

כיאה לרוח התקופה, המשחק מציג עולם פתוח, GTA-סטייל. נהניתי מהאלמנט הזה במשחק. זה משחרר לנסוע באוטו ברחבי המקום, להאזין למוסיקת מטאל נהדרת, לבצע משימות ולגלות סודות והפתעות כאלו ואחרות. כן, יש אוסף קבוע של משימות משניות, אבל זה לא הפריע לי במיוחד. מצאתי שהעולם של Brutal Legend מספיק מעניין כדי לחקור ולהסתובב בו זמן לא קצר מבלי להשתעמם.

עם זאת, עיקר הדברים נמצא במסלול העלילה המרכזית. המשחק מציג שילוב מעניין של אלמנטי פעולה, נהיגה ואסטרטגיה. קטעי האקשן סטנדרטיים למדי, אך חביבים: קשה לי שלא לחבב משחק שבו אני יכול לנגן סולו גיטרה שממיס לאוייבים את הפנים, ולאחר מכן ג’ק בלאק אומר משהו בסגנון “נשארו לכם קצת פנים על החולצה”. הכי אהבתי את קטעי הנהיגה שבהם בורחים מאויבים בעוד העולם מסביב מתפורר – כנראה שפחד ומהירות זה שילוב מנצח.

על עניין האסטרטגיה צריך להרחיב. מעולם לא אהבתי משחקי אסטרטגיה, וקצת חששתי כשהצד הזה של Brutal Legend חשף את עצמו. אני מדבר פה על RTS של ממש. בסיס הבית הוא הבמה שלכם, המשאב הוא מעריצים והיחידות הן דברים כמו Head-bangers עם שיער ארוך ופועלי במה בריונים הכורעים תחת הכובד של מגברים עצומים.

על מנת שיהיה לכם קל יותר לנהל את שדה הקרב, אדי יכול לפרוש כנפיים בזמן קרבות הבמה, לקבל תמונה טובה יותר של הנעשה ואף להגיע בזריזות ממקום למקום. זה אומר שבזמן הקרב עליכם לזכור לייצר יחידות, להוביל את הצבא שלכם ממקום למקום, ולהילחם ביחד איתו היכן שזה נדרש. בתור מישהו שאין לו מושג במשחקי RTS, היה לי קצת קשה להתרגל לסיפור הזה.

אחרי קרב או שניים כבר התחלתי ליהנות. קרבות הבמה של Brutal Legend (לפחות במשחק היחיד, לא ניסיתי את ה-Multiplayer) מתרחשים על שטחים לא נרחבים מדי, כך שקל יחסית להגיע לאזורים ה”חמים” ולהשתתף באקשן. זה הרבה יותר כיף לחוות את הקרב מלמטה, ולנסות את אפשרויות ה-Double Team השונות שיש עם היחידות שלכם (למשל, Mosh Pit עם ה-Head-bangers מאוד יעיל נגד חי”ר).

האלמנט האסטרטגי נותר די בסיסי. ניסיון לתת הוראות שונות ליחידות שונות בצבא הוא אפשרי, אך די קשה לביצוע מבחינת הממשק, כך שרוב הזמן כל הצבא שלי היה במקום אחד. ממש רציתי במצבים מסויימים שיחידות שטובות בהגנה יישארו בהגנה ויחידות שטובות בהתקפה יתקפו, אבל זה לא ממש עבד. הטקטיקה היחידה שהפעלתי פה ושם היא לשלוח את כל הצבא למקום אחד, ולהילחם לבדי (או עם יחידה ב-Double Team) במקום אחר.

זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי בכל זאת, אני יותר בעניין של אקשן מאשר אסטרטגיה. אז מבחינתי – לייצר המון יחידות ולהילחם ביחד איתן בקרב בקנה מידה גדול זה כיף. קרב מוחות? לא תודה.

עוד לזכותו של Brutal Legend היא הכתיבה המצויינת שמלווה לא מעט קטעי קישור משעשעים. העלילה מעניינת, הדמויות מקסימות וההומור כלבבי. לא מספיק משחקים משתמשים בשירים על מנת להעצים את האפקט של קטעי הקישור (כרגע אני רק מצליח להיזכר בפתיחה של Prey עם השיר Don’t Fear the Reaper), ו-Brutal Legend עושה זאת נפלא – במיוחד בקטע חזק אחד לקראת סוף המשחק שאותו מלווה שיר של אוזי אוסבורן (המלך). דמותו העילגת של אוזי, אגב, מופיעה במהלך המשחק.

כל הסיפור נמשך 8-9 שעות, וזה אורך אופטימלי מבחינתי. בינינו, למי מעל גיל 25 יש עדיין כוח למשחקים ארוכים? מומלץ בחום לחובבי מטאל במיוחד, ולחובבי הנאה באופן כללי.

נסעתי לטנזניה.

נתראה בדצמבר.

במסורת השמחה לאיד שלי כנגד הפיראטים, הפעם אני רוצה לומר להתראות ו-“נה נה נה” לכל הגנבים האחרונים שקיבלו באן מהאקס בוקס לייב. הפעולה האחרונה של מיקרוסופט תפסה המון פיראטים ישראלים לא מוכנים, והם החלו למכור את הקונסולות המנודות שלהם במחירי רצפה (אם כי לדעתי לא נמוכים מספיק בהתחשב בזה שהלייב הוא חלק קריטי מהקונסולה).

אז להתראות. ונה נה נה.