יובל בירב, מאתר המשחקים Vgames, חשף היום מספר סטטיסטיקות נבחרות מתוך הסקר הגדול שנערך באתר שלהם במהלך חודש אוגוסט – סטטיסטיקות שמציירות תמונה ורודה יותר מזו שנהוג לצייר כשמדברים על קהל הגיימרים הישראליים, אבל תמונה אפלה הרבה יותר על חברות ההפצה הישראליות. לטענת יובל, הפיראטיות בישראל היא לא סיפור כזה גדול כמו שעושים ממנה. ובכלל – רוב הגיימרים הישראלים היו מתים לקנות משחקים בחנויות. אלה הן מפיצות המשחקים הישראליות שמשתינות עליהם בקשת (באמצעות מחירים מופרזים וחוסר תמיכה בגיימינג בארץ), ודוחפות אותם לכיוונם של הפיראטים או חנויות המשחקים בחו"ל.

יובל מסיים את הטור שלו בקריאה נרגשת. הגיע הזמן לשנות את המצב המחורבן הזה! להתחיל לצעוד קדימה! נמאס לנו לשבת בשקט! ללא ספק, התרגשתי מההפגנת האקטיביזם הגיימרי המרשימה הזו, אבל במקביל, הגיימר הציני והמריר שבי התעורר, והרגיש שהוא לא יכול להמשיך ולקרוא את הדברים האלה בלי להגיב אליהם. הרגשות האלה היו שולחות את המגיב הטיפוסי היישר אל כפתור שליחת הטוקבקים הקרוב ביותר. אבל אני לא מגיב טיפוסי. הו, לא. לי יש בלוג.

זה כיף לכתוב טורים שמנסים לשלהב את קהל הקוראים שלהם באמצעות ירידה בלתי-מתפשרת על המצב המחורבן של הגיימינג בארץ. זה כיף, כי אנחנו אנשים שאוהבים גיימינג, אנחנו אוהבים לסחוף אנשים אחרים בעקבות התחביב שלנו, ואנחנו לא אוהבים להרגיש שגורמים שנמצאים מחוץ לשליטתנו הם אלה שמונעים מאתנו לעשות את זה. אבל יש לי שתי בעיות עם הטור של יובל.

הראשונה שבהן היא תהייה סטטיסטית טהורה. יותר מ- 20,000 גולשים ענו על הסקר של ויגיימס, שזה מספר מרשים לכל הדעות. אבל נראה שמר בירב לא באמת הפגין את תשומת הלב הראויה לשאלה עד כמה המספר הזה מהווה מדגם מייצג. האם הגיימרים האלה באמת מייצגים כהלכה את כלל הגיימרים בארץ? למעשה, אני אפילו לא בטוח שהם מייצגים כהלכה את כלל גולשי ויגיימס (700 אלף גולשים, לטענת יובל). בדיוק לפני שנה (פלוס/מינוס שלושה ימים) הסביר יובל בירב שמרבית הגולשים בויגיימס נכנסים לאתר בשביל אזור משחקי הפלאש שלו. אני מבסס את זה רק על תחושת בטן – אבל לא נראה לי שרוב האנשים האלה הקדישו יותר מדי זמן בשביל לענות על הסקר שלו. ואם זה המצב, הרי שה- 20,000 שענו על הסקר באתר מזניחים חלק מכובד מאוכלוסיית הגיימרים שאנחנו נוטים לכנות כאוכלוסיית "קז'ואל".

וזה עוד לפני שאני מתייחס לקטעים המוזרים באמת. אחד המספרים הצורמים ביותר שמופיעים בכתבה הזאת מופיע במשפט הבא:

למשל, מסתבר שכל הדיבורים על 95% פיראטיות בישראל מוגזמים לגמרי. על פי הסקר שלנו, רק כ- 61% מגולשי ויגיימס מורידים משחקים מהאינטרנט- עדיין הרבה, אבל ממש לא קרוב ל- 95%.

השאלה שלי היא כזו: מאיפה נלקח הנתון הזה של "95%", שלכאורה מיוחס לגורם חיצוני כלשהו? החיפושים שלי העלו שהמקור העיקרי לנתון הזה הוא יובל בירב בעצמו, שכל הזמן מדבר על "95% פיראטיות" (למשל – כאן, או כאן). ניסיון לחפש ב- Google את הנתון הזה לא העלה דבר – הוא רק העלה את הטענות (הלא-מבוססות גם הן) של מנכ"ל Crytek על אחוז הפיראטיות הגבוה במחשב האישי.

בנוסף לכל זה, יש לי גם בעיה עם הטענה שאם 57% מהגולשים אומרים שהם היו קונים משחקים (בתנאי שיקרו כל מיני דברים אחרים קודם), אז זה חייב להיות נכון. אבל כאן אני כבר גולש מסטטיסטיקה לתחומים ריאליים פחות, ואני רוצה לשמור על מידה גדולה ככל האפשר של אובייקטיביות, אז אני אקפוץ לבעיה העיקרית השנייה שלי עם הטור הזה.

הבעיה היא שיובל בירב צועק מאוד חזק, אבל לא ממש אומר שום דבר.

אם באמת חושבים על זה, אני מסכים עם יובל בירב לחלוטין. גם אני לא אוהב את חברות ההפצה בארץ. גם אני חושב שההתנהגות שלהם, במרבית המקרים, היא פשוט מזעזעת. המחירים בישראל גבוהים מדי, ישפאר משתינה על הלקוחות שלה בקשת, ומיקרוסופט ישראל עושה לעצמה עוול מטורף בכך שהיא מתנהגת בסלקטיביות לגבי המוצרים שהיא מייבאת לארץ הקודש.

אבל מה יובל בירב מציע, כתחליף?

האם אנחנו הגיימרים מתכוונים להמשיך לשתוק ולסבול את המחירים הגבוהים ללא הצדקה ?

אתם לא חושבים שהגיע הזמן לשנות את המצב המחורבן הזה, ולהתחיל לצעוד קדימה ?

אנחנו חושבים שכן, ונמאס לנו לשבת בשקט.

ולעשות… מה, בדיוק? לכתוב עוד טורים זועמים בויגיימס? לפתוח קבוצה בפייסבוק? להפגין מול משרדי הד-ארצי? להמשיך לשלוח להם אימיילים זועמים שבטח כבר מזמן מתוייקים בתיקיית הספאם שלהם?

חברות המשחקים הישראליות מבינות רק שתי שפות: כסף ותדמית. לגבי נושא התדמית, אין לנו מה לעשות, כי חברות המשחקים הישראליות הוכיחו שאף על פי שהן מבינות את השפה הזו, הם מעדיפים להתעלם ממנה לחלוטין, ולא משנה עד כמה יובל בירב ימשיך לקפוץ במקום ולצעוק, הן ימשיכו להתעלם ממנו.

אם כך, כנראה שהנושא הכלכלי הוא הדרך האמיתית לליבן של מפיצות המשחקים. ובהקשר הזה, אם גולשי ויגיימס (לטענת הסקר) כבר בוחרים שלא לתת את כספם לחברות המשחקים הישראליות (בין אם בדרכים חוקיות כגון קנייה בחו"ל,
ובין אם בדרכים חוקיות פחות כמו הורדה), מה עוד הם יכולים לעשות? לרוץ לכנסת? לפתח משחקים בעצמם? לכתוב כתבות זועמות על הנושא? גם את זה הם עושים.

אם יובל מנסה לאחד מאחוריו את הגיימרים בשביל לעשות מעשה, כדאי מאוד שתהיה לו הצעה קונקרטית לגבי אופי המעשה שהוא רוצה לעשות. אחרת הוא סתם מייצר המון רעש.

עברה שנה מאז ש- Good Old Games הופיע בחיינו, והחבר'ה מהאתר חוגגים את היומהולדת הזו בצורה הכי טבעית שאפשר: מציעים משחקים קצת יותר בזול. למשך השבוע הקרוב, Good Old Games יתהדרו במבצע 1+1 על כל משחקי Interplay. זה אומר שרק עבור 6$, אתם יכולים לקנות כל מיני קומבינציות כמו Fallout הראשון והשני, או את Giants: Citizen Kabuto ו- Sacrifice. או את כל משחקי Descent. וזה ממש שווה.

קפצו לכאן בשביל לראות את המשחקים המשתתפים במבצע.

אף פעם לא ממש הבנתי מה אנשים מוצאים ב- Bookworm Adventures. ג'ון ווקר מ- Rock, Paper, Shotgun חושב שהוא משחק מדהים (וכפי שמשתקף בתמונה למעלה – יותר טוב מ- Peggle), החברה שלי חרשה עליו כמות מכובדת של שעות, ואני פשוט לא הצלחתי להבין מה כיף במשחק איות. זה נראה לי מוזר. אבל היכולת שלי להגיד "לא" למשחקים של Popcap הלכה ונעלמה לאורך החודשים האחרונים, ואחרי Plants vs. Zombies, כנראה שגם אם Popcap יוציאו סימולטור של מכסחת דשא, התגובה שלי לזה תהיה "מגניב! אני רוצה!". אז שיחקתי ב- Bookworm Adventures: Volume 2. ובצורה צפויה לחלוטין, בשבוע הראשון שבו זה קרה הגעתי לעבודה כשאני סובל מסוג של עייפות כרונית שכבר זכה לכינוי "תסמונת Popcap".

Bookworm Adventures 2 לא שונה במיוחד מהמשחק אותו הוא ממשיך. הוא מציב את השחקן בדמותה של תולעת ירוקה בשם Lex, שצריכה להתמודד נגד מגוון יצורים מעולם הספרות באמצעות איות של מילים ארוכות ככל האפשר מתוך מאגר של 16 אותיות. מעין זיווג מוזר בין Mortal Kombat לשבץ-נא.

כמובן, המשחק הוא מעט מסובך יותר ממש שנדמה בהתחלה. לחלק מהאויבים יש יכולות מיוחדות, שמעלימות את הנזק שאותיות מסוימות עושות להם, או הופכים חלק מהאותיות שברשותכם לאותיות "קשות" כמו Z או J. גם לכם יש מספר מכובד של טריקים בשרוול: אתם יכולים להשתמש באוצרות ובבני-לוויה שנותנים לכם בונוסים מיוחדים (למשל, שיקוי ריפוי כל 4 תורות, או חסינות מוחלטת לסוגים מסוימים של התקפות), וחלק מהאותיות הן אותיות "בונוס" שמאפשרות לכם להרעיל את היריב שלכם, להעלות אותו באש, או לרפא את עצמכם. זה אולי נשמע כמו לומדת איות משעממת, אבל ניכר ש- Bookworm Adventures נהנה, כמו שאר משחקי Popcap, מסימפטום ה- "רק עוד מסך אחד": הדחף ליצור מילים ארוכות באופן מגוחך ולהוציא את המיטב מכל לוח של 16 אותיות דוחף אתכם לנסות עוד סיבוב ועוד סיבוב, ללא יכולת אמיתית להפסיק.

אבל למרות ש- Bookworm Adventures נהנה מרמת הליטוש האופיינית ל- Popcap, ואף על פי שביליתי איתו שעות, כשאני מנסה לשפוט אותו באופן אובייקטיבי, אני לא יכול שלא לשים לב לכמה בעיות. העיקרית שבהן היא, במפתיע, שלא מדובר במשחק חינוכי מספיק.

נכון, מבקרי משחקים (או קולנוע, או כל דבר אחר) צריכים לשפוט את מושא הביקורת שלהם על סמך מה שהוא באמת, ולא על סמך מה שהם חושבים שהוא צריך להיות. ובכל זאת, אי אפשר שלא להרגיש שיש ל- Bookworm Adventures פוטנציאל לימודי מבוזבז למדי. לא פעם ולא פעמיים יצרתי מילה שלא היה לי שמץ של מושג מה המשמעות שלה. לפעמים הלכתי לחפש את המילה במילון אינטרנט אחרי שזה קרה – אבל רוב הפעמים לא עשיתי דבר, ופשוט שמחתי על כך ש- "Sates" נחשבת למילה לגיטימית בשפה האנגלית. כמו כן, המשחק אף פעם לא רומז בנוגע לאיות הנכון של מילה כלשהי כשאני מסתבך איתה, ולא מכיל את האפשרות הכל-כך מתבקשת להגיד לי מה המילה הכי טובה שיכולתי לייצר מסט מסוים של אותיות. המקום היחידי שבו הוא כן מצליח לחנך אותי בצורה כלשהי זה במהלך ה- Minigames שלו, שכוללים משחקים כמו סידור של אותיות בסדר הנכון כדי להרכיב מילה מקטגוריה מסויימת.

הבעיה השנייה שלי עם Bookworm Adventures 2 היא קצת יותר קטנה: הוא לא מודיע לי כמה נזק המילה שאני כותב הולכת לבצע, מה שמוסיף לי התלבטויות אידיוטיות, כמו "מה יגרום יותר נזק? מילה של 4 אותיות שמוגדרת כ- Bonus Word, מילה של 6 אותיות, או מילה של 5 אותיות שמכילה את האות X?". זה סתם טיפשי, כי זה היה יכול להפתר מאוד בקלות.

החסרונות הקטנים האלה לא מונעים מ- Bookworm Adventures 2 להיות משחק כיפי וממכר. גם כשהמשחקיות שלו מתחילה קצת לשעמם, ההומור הפופקאפי האופייני החזיר אותי אליו שוב ושוב רק מתוך רצון עז לראות מה הם הולכים לזרוק עלי עכשיו. אבל בניגוד למשחקים אחרים שנמכרים ע"י Popcap, אני לא יכול שלא להרגיש שהוא לא באמת שווה את תג המחיר שלו (20 דולר ב- Steam). בטח שלא אם יש לכם את Bookworm Adventures המקורי.

אני ממש מתנצל על המחסור בעדכונים בשבועיים האחרונים. אלה היו שבועיים עמוסים בטירוף, שאיכשהו גרמו לכך שנשארתי שקט בשעה שהתחרות בין סוני ומיקרוסופט התחילה להתחמם ("אנחנו מורידים את המחיר של הקונסולה ל- 300 דולר!" "לא! אנחנו מורידים את המחיר של הקונסולה ל- 300 דולר!"), ומלבד גיחות קצרות שבהן שיחקתי ב- Bookworm Adventures 2, לא נגעתי יותר מדי במחשב או ב- Xbox שלי. קורה.

אבל אף על פי שבכל העולם כבר פרסמו את זה, הייתי חייב לשים גם כאן את הפרסומת החדשה של Serious Sam HD.

כבר אמרתי את זה בעבר: בעקבות מותו בטרם-עת (ולא דקה אחת מוקדם מדי) של Duke Nukem Forever, אני ממש שמח על כך שסאם חוזר לחיינו. נכון, די בטוח שהמשחק לא יהיה זמין להורדה מה- Xbox Live Arcade עבור ישראלים (אם האלימות של Doom מספיק קשה בשביל לחסום אותו להורדה עבור ישראלים, קל לנחש שזה יהיה גם גורלו של Serious Sam), אבל גם גרסת המחשב האישי של המשחק צפויה לצאת לפני סוף השנה. ככה שבסך הכל – אני צפוי לקבל את מנת האלימות שאני מייחל לה.

כל זה, כמובן, בהנחה שיהיה לי זמן לגעת במחשב בכלל.

החדשות העצובות של השבוע: ככל הנראה, פיתוחו של Beyond Good & Evil 2 נעצר. לא מדובר בהודעה רשמית, אלא בהודעת טוויטר, אבל בכל זאת – היעדרו של המשחק מ-E3 היה די חשוד.

המשחק הראשון היה מאוד מקורי ומיוחד, אם כי כשלון קופתי. ציפיתי וקיוויתי שמשחק ההמשך יתגבר על כך ויתן מעט תקווה למפתחים שמנסים לעשות משהו קצת שונה. אם לשפוט לפי הסרטון המודלף בלינק שלמעלה (שקצת נראה כמו Mirror’s Edge פוגש את הנסיך הפרסי), יש שם פוטנציאל נהדר. נקווה שב-Ubisoft בכל זאת יחליטו לנצל אותו בסוף.

שווה. תקנו.

וקצת יותר בהרחבה: הורדתי את ה-Trial של המשחק ב-XBox Live, ורכשתי אותו לאחר שבפעם השניה המשחק הודיע לי ש”קיבלת Achievement, אם אתה רוצה שהוא יישאר, שלם לנו כסף”. עם טיעונים כאלה קשה לי להתווכח, אז כעת אני עם 1200 נקודות פחות בחשבון.

מדובר במשחק פעולה דו מימדי. יש לו גרפיקה יפהפייה, מנוע אנריל 3 וכל זה (למעשה Epic השתתפה בפיתוח המשחק), אבל הוא דו מימדי לחלוטין. יש שאומרים שהמשחק מחזיר לגדולתו את הז’אנר ושהוא הסופר מטרויד של ימינו. אין לי מושג לגבי זה, כי לי היה רק מגהסון (שזו אפילו לא קונסולה אמיתית), אבל לאחר כשעה וחצי של משחק, אין ספק ש-Shadow Complex הוא מצוין. גם בלי הערך הנוסטלגי.

המשחק מתרחש בעולם של הספר Empire של אורסון סקוט קארד. זהו עולם שקארד בנה בשיתוף עם Chair, שיזמה את הפרויקט. בקרוב יצא ספר נוסף של קארד בסדרה, וכל הסיפור הזה בכלל התחיל למען משחק וידאו אחר שבכלל עדיין לא יצא. כל זה לא באמת חשוב, אבל לקח לי יותר מדי זמן להבין את התסבוכת מכדי שאוותר על זה ולא אכתוב על כך בבלוג.

בניגוד לביקורות הלא נלהבות מספרו של קארד, Shadow Complex גורף שבחים מכל עבר. עכשיו תורי. בתור התחלה, הוא משחק אקשן טוב. יורים בחביות נפץ, מפוצצים מסוקים ומפתיעים אויבים מאחור – והכל בגרפיקה תלת מימדית מרהיבה, בעולם שבו אתם יכולים לנוע רק ימינה ושמאלה.

הדבר השני שנהדר במשחק הזה הוא הדרך שבה הוא מאתגר אתכם למצוא את כל המקומות הסודיים בהם ממתינים לכם שדרוגים ויכולות חדשות. בכל מקום אליו תלכו, תיתקלו באזורים שאתם עדיין לא יכולים להיכנס אליהם, כי חסרה לכם יכולת כלשהי – למשל האפשרות לשאת רימונים. רק לאחר שתזכו ביכולת הזו תוכלו לחזור אחורה ולהשתמש בה על מנת לפתוח חלקים נוספים במפה וחדרים סודיים. נשמע מייגע? ממרומי שעת משחק וחצי, אני יכול להגיד שהאלמנט ה’מחקרי’ הזה עובד מצוין ומוסיף טוויסט מגניב ל-Shadow Complex.

אז תקנו. סוף סוף יש משחק מרענן ליהנות ממנו, אלוהים יודע שזה לא קרה הרבה פעמים השנה.

עוד עדכון שוחרר ל-TF2. הפעם, לשם שינוי, הצלחתי להתנתק לרגע ממשחקי המוסיקה ולבדוק את העדכון החדש. לא שיחקתי ב-TF2 המון זמן, כך שגם השינויים של ה-Scout, ה-Sniper וה-Spy היו רעננים עבורי.

הדבר הכי מעניין בעדכון הזה, מלבד הכובעים החדשים לכל הדמויות, הוא מצב המשחק החדש – King of the Hill. זה דומה ל-Control Points, רק שיש נקודת שליטה אחת בלבד ועל הקבוצה שלכם לשלוט בה במשך 3 דקות על מנת לנצח. או במילים אחרות – מכירים את החלקים הכי כיפיים במשחק, בהם אתם נלחמים בלהט על נקודת השליטה האחרונה? אז ככה זה ב-King of the Hill, אבל כל הזמן.

ועוד משהו. אמנם זה לא חדש, אבל היכולת של ה-Scout להטיח באויבים כדור בייסבול, כך שהמילה “Bonk” מופיעה להם מעל הראש היא אחד הדברים המשעשעים שיותר במשחק. Valve – קבלו עוד 5 נקודות ממני. בסה”כ יש לכם כבר 2430924823.

הידיעה שאני הולך לדבר עליה עוד רגע פורסמה ב- Joystiq כבר לפני כמה ימים, וייתכן שהיא זכתה לאישור רשמי גם קודם לכן – אבל אני ראיתי אותה רק עכשיו, ונסערתי. מסתבר שיהיה אפשר להוריד לדיסק הקשיח את השירים מ- Guitar Hero: World Tour ו- Guitar Hero: Smash Hits, ולנגן אותם מתוך Guitar Hero 5.

זה די מוזר. כבר מהרגע הראשון שבו נאלצתי לבחור בין Guitar Hero: World Tour לבין Rock Band 2, תמיד היה לי ברור מאליו ש- Harmonix הם "כוחות האור", ו- Activision מייצגים את "כוחות האופל". Harmonix מוציאים משחקי מוזיקה ברווחים גדולים זה מזה, ומאפשרים להעביר שירים ממשחק אחד לשני, ו- Activision מוציאים משחקי מוזיקה במרווחים של שלושה חודשים (או פחות), ולא נותנים לאדם שקנה את המשחק של Metallica או את Guitar Hero: Smash Hits לנגן את השירים שהוא קנה בכסף בנפרד עבור Guitar Hero: World Tour. כן, אני משחק במשחקי Guitar Hero. אני אפילו נהנה מזה, אבל לבי שייך ל- Rock Band. אפילו שה- Star Power בתופים שלו מעצבן. או שהתיפוף של הזמר על המיקרופון הוא קצת אידיוטי. אני אוהב את Rock Band.

אבל בעוד ש- Harmonix נעשים מעט יותר מלוכלכים עם משחקי ה- Rock Band שלהם, נראה ש- Acitivision מעתיקים כל טריק מוצלח מהם, ועוד מוסיפים כמה משלהם בשביל לנצח את החבר'ה האלה. Guitar Hero 5 סוף סוף יאפשר לשחקנים "להציל" את החברים שלהם במהלך ניגון שיר, ויכלול סוף כל סוף מד Star Power נפרד לכל משתתף. אם מוסיפים את הרעיונות האלה ליתרונות שכבר היו ל- Guitar Hero על פני Rock Band (כאמור – Star Power יותר נוח על התופים, למשל), ואת הידיעה ש- Guitar Hero 5 יאפשר לי לשחק עם כל השירים של Guitar Hero: World Tour וגם Guitar Hero: Smash Hits בלי להחליף את הדיסק… ובכן, אני חושב ש- Rock Band 2 מתחיל להראות הרבה פחות מוצלח.

חוץ מזה, כבר אמרנו שיהיו ל- Guitar Hero 5 אחלה תופים, נכון?

עדכון: טוב, מסתבר שהיה מוקדם מדי לשמוח. Eurogamer מדווח שרק 35 מתוך 85 השירים של Guitar Hero: World Tour יהיו ניתנים להמרה לתוך Guitar Hero 5.