הפוסט האורח הזה של דניאל גארבר יושב יותר מדי זמן ב- Inbox שלי. וזה לא שהיה כזה עודף מטורף של פוסטים בבלוג שלא יכולתי להעלות אותו. אז סליחה, דניאל. אבל היי, תראו! פוסט!

לאחרונה אני מוצא את עצמי משחק בהמון משחקים ישנים מסוף שנות התשעים. אולי אני אעשה סדרה של פוסטים, או שאני אכתוב רק את הפוסט הזה. נראה מה יהיה. אבל נתחיל במשחק שהיה במבצע ב-GoG.com, והצית אצלי את להבת הנוסטלגיה.

מה שאני מתכוון לכתוב כאן לא יהיה בדיוק ביקורת. אני אספר קצת על מה אני זוכר מהמשחק המקורי, החוויה של החזרה למשחק הישן, איך הוא נראה/מרגיש היום וסוג של מדריך של איך לגשת למשחק כזה ישן כדי שהוא יהיה כיף.

אז – Freespace 2. שיחקתי במשחק Freespace: The Great War לפני 14-15 שנים והוא מיד הפך לאחד המשחקים האהובים עלי. זה היה עידן הזהב של סימולטורי החלל. היתה לנו את סדרת X Wing ו- Tie Fighter של מלחמת הכוכבים, היה לנו את Wing Commander (בכיכובו של מארק האמיל ממלחמת הכוכבים במשחק הרביעי בסדרה), והיה את Freespace שלא היה קשור בכלל למלחמת הכוכבים אבל עדיין היה אדיר. אני זוכר איך התלהבתי מהמשחק הזה, שממש גרם לי להרגיש שאני מטיס חללית ויורה על חלליות של חייזרים, עם טייסים אחרים בצוות שלי. לפני כמה חודשים היה מבצע על Freespace 2, וישר נזכרתי במשחק הישן (שעדיין יש לי את הדיסק הכפול המקורי שלו), ותהיתי איך זה יהיה לחזור למשחק ההמשך שאיכשהו פספסתי כשהוא יצא לראשונה.

המשך »

היום שיחקתי קצת באקווריה, אחרי שלא נגעתי בו הרבה זמן. שיחקתי כמה דקות, ופתאום זה הכה בי: אני משחק Jill of the Jungle.

תחשבו על זה: אישה שמסתובבת בעולם אקזוטי, מטיילת מאיזור לאיזור, אוספת כל מיני כלי נשק וכוחות שבהם היא משתמשת כדי להתגבר על אתגרים פיזיים שונים. לפעמים היא משנה צורה לחלוטין כדי להתגבר על האתגרים האלה. נכון, אקווריה הוא משחק הרבה יותר חדש, וככזה הוא מגיע עם סיפור נחמד, גרפיקה מרשימה, ועוד כל מיני דברים כאלה שמשחקים ישנים לא יכלו להרשות לעצמם. אבל קווי הדמיון עדיין מרשימים.

אולי אני סתם מדמיין, אבל מאוד שיעשע אותי לראות את הקלאסיקה הזו במשחק אינדי מודרני.

לפני כמה חודשים, כשהבטא של Starcraft 2 התחילה לרוץ, הגעתי למסקנה ההגיונית למדי ש- Starcraft 2 נמצא ממש מעבר לפינה. חוץ מזה, חשבתי גם על זה שאין לי כל כך מה לשחק במשחק מרובה-משתתפים שלו (כי זה לא כזה כיף שמנגבים איתי את הרצפה), ושהאטרקציה העיקרית שלו בעיני היא המערכה לשחקן היחיד הכנראה-מצוינת שתהיה לו.

הבעיה שלי היא שיש לי פער ידע ענקי בנוגע למה שקורה בין הסיום של Starcraft הראשון להתחלה של Starcraft השני. הפער הזה נקרא Brood War – חבילת ההרחבה ל- Starcraft המקורי. אף פעם לא שיחקתי בה. אני יודע איך היא מסתיימת, פחות או יותר, אבל אין לי שמץ של מושג מה קורה באמצע.

אז נכון, יכולתי פשוט לחפש את העלילה של Starcraft ב- Google, לקרוא מה קרה שם, ולסגור עניין. אבל החלטתי לעשות את זה בדרך הקשה. החלטתי לסיים את Starcraft המקורי, ורק אז לעבור לחבילת ההרחבה שלו, ולסיים גם אותה. והשבוע, לאחר כמה עשרות שעות בודדות של משחק שהתפרסו על פני כמה חודשים, סוף סוף השלמתי את החלק הראשון של המשימה שנתתי לעצמי: סיימתי את Starcraft.

כל מיני דברים קפצו לי לראש במהלך התקופה הארוכה שבה שיחקתי בו. אבל בעיקר היתה שם מסקנה אחת עיקרית שסירבה להעלם: כל אלה שמדברים על כך שמדובר בנוסטלגיה שלא הזדקנה מדברים שטויות. תמיד ידעתי שמשחקי האסטרטגיה בזמן-אמת התקדמו באופן דרסטי מאז אמצע שנות התשעים, אבל זה דבר אחד לדעת את זה באופן אינטואיטיבי, ודבר שונה לחלוטין לחוות את זה על בשרי.

זה מתבטא בעיקר בנושאי הממשק. Starcraft לא מנסה, בשום שלב, להקל עלינו את חווית המשחק ולחסוך לנו לחיצות. אין שימוש אוטומטי ביכולות מיוחדות. אי אפשר להגיד ליחידות לעשות פעולה מסויימת ברגע שמסיימים לייצר אותן. אי אפשר לקבוע את פעולת ברירת המחדל שהיחידות שלכם יעשו ברגע שיתקיפו אותן. היחידות שלכם לא זזות מהדרך כדי לפנות מקום לבניין שאתם מנסים לבנות. ל- Starcraft חסרים כל כך הרבה דברים שהפכו את משחקי האסטרטגיה לנגישים יותר בשנים האחרונות, עד שהייתי צריך להתאמץ כדי להזכיר לעצמי שהוא לא עושה את זה בכוונה (כלומר, רק כדי שיהיה לכם יותר קשה), אלא פשוט בגלל שהדברים האלה לא היו נהוגים באותה התקופה.

אבל גם בלי קשר לממשק, רמת הקושי של המשחק הזה גבוהה הרבה יותר מכפי שזכרתי אותה. אולי שחקני Starcraft מנוסים שחרשו על המולטיפלייר של המשחק הזה במשך שנים יחשבו שהטענה הזאת מצחיקה, אבל בתור מישהו שחזר למשחק הזה אחרי יותר מעשור (אלא אם מחשיבים את משחק הלוח), גיליתי שאני מתקשה בו הרבה יותר מכפי שזכרתי. הקמפיין השלישי, של הפרוטוס, כבר דרש ממני כמות מכובדת של משאבים מנטליים ונפשיים בכל פעם שבאתי לשחק בו (עד ירידת רמת הקושי הדרסטית של המשימה האחרונה, משום מה).

ולבסוף, התלונה האחרונה ברשימה ההולכת-וגדלה של דברים שיגרמו למעריצי Starcraft לתלוש לי את הראש היא שהעלילה של המשחק אולי מצוינת (ועל זה אני אדבר עוד שנייה), אבל בסטנדרטיים מודרניים יותר – היא מועברת בצורה ממש מבולבלת ומעצבנת. חלק מהעלילה נמצא בחוברת שמגיעה עם המשחק. חלק ממנה – על מסכי טקסט שמופיעים לזמן קצוב על המשחק ואז נעלמים, בלי אפשרות לחזור ולקרוא אותם. חלק בתדריכי המשימות, וחלק בתוך המשימות עצמן (כשהפעילות לפעמים כן מוקפאת לצורך העברת הדיאלוג החיוני-לעלילה, ולפעמים לא). בלשון המעטה, זה די מציק.

השאלה העיקרית היא עד כמה החסרונות האלה משמעותיים. בערך באמצע המשחק, הדעה שלי היתה שערך היסטורי או לא ערך היסטורי – אין לאף גיימר סיבה לחזור ולשחק במשחק היום, אלא אם הוא סובל מנטיות אובססיביות-קומפולסיביות (כן, אני לא בטוח מה זה אומר עלי) או רוצה לנסות את מזלו בטורנירים בינלאומיים נגד קוריאניים. נכון, יש איזשהו ערך בלחזור ולשחק במשחק בשביל לראות על מה לעזאזל כל הרעש, אבל זה לא באמת חובה.

אבל מצד שני, יש את העלילה שלו. לרוב משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת ששיחקתי בהם בשנים האחרונות יש בעיקר אווירה. אפילו Company of Heroes המהולל שהצטיין באווירת המלחמה שלו לא ממש הצליח ליצור דמויות או התפתחויות עלילתיות שהיה לי אכפת מהן. אבל Starcraft מצליח, בזמן כל-כך קצר, לגרום לי לכעוס על המועצה המטופשת של ה- Protoss, או לעורר אצלי איכפתיות בנוגע לגורלו של ג’ים ריינור. וזה הישג שמעט מאוד חברות שהן לא בליזארד מצליחות לעשות במשחקי אסטרטגיה.

ול- Starcraft יש עוד יותר מזה. יש לו אופי. יש לו מספיק אופי בשביל לגרום ל- Kane (כנראה אחת הדמויות המפורסמות ביותר שיצאה מעולם משחקי האסטרטגיה) להראות כמו קריקטורה מטופשת. האופי הזה מתבטא גם בדברים הקטנים: הקולות החולניים שיוצאים מהבניינים של ה- Zerg כשלוחצים עליהם, או המשפטים המנופחים מחשיבות-עצמית של ה- Protoss. אבל הוא גם משתלב בצורה מושלמת עם האסטרטגיות ה”טבעיות” של כל גזע וגזע.

הדברים האלה הופכים את הנחיתות הטכנית של Starcraft להרבה פחות בעייתית. ואת התסכול מהממשק המיושן לקצת פחות מעיק. אני לא בטוח שאני יכול להמליץ עליו על פני כל משחק אסטרטגיה מוצלח שיצא בשנים האחרונות, אבל כהכנה ל- Starcraft II… הוא דווקא לא רע בכלל. חוץ מזה, 15 דולר זה מחיר לא רע בכלל עבור המשחק וחבילת ההרחבה שלו ביחד.

Baldur's Gate 2 היה ולמעשה עדיין אחד המשחקים האהובים עלי. לא רק מז'אנר ה-RPG, אלא בכלל. כמות השעות שהשקעתי בלעשות את כל המשימות הצדדיות, לאסוף את כל החפצים הייחודיים ולהרכיב את כל הנשקים האולטימטיביים היא עצומה. אבל למרות האהבה הנצחית שלי למשחק, תמיד ידעתי שיש לי חור בהשכלה – לא שיחקתי ב-Baldur's Gate הראשון.

אחרי שראיתי באתר Zolgames את כל ארבעת משחקי הסדרה (שני המשחקים + חבילת הרחבה לכל משחק), הבנתי שזו הזדמנות פז להשלים פערים חשובים. חשבתי שיהיה מעניין גם לבדוק כמה טוב הם עמדו במבחן הזמן, מאחר וחלק שורדים יותר טוב מאחרים. אז כשהגיעה אלי האריזה הצנועה, מיהרתי להתקין את הראשון ולהתחיל לשחק.  כמה דברים התבררו מהר מאוד לתוך המשחק (הקצר יחסית):

1. Pathfinding זה חשוב

אי אפשר לתאר את כמות הזוועות שהמשחק העניק לי עם מנגנון ה-Pathfinding המזעזע שלו, למרות שכביכול יצא תיקון בדיוק לסוגיה הזו. לכאורה, היה אפשר לחשוב שמדובר על הליכה למרחקים – כשמורים לדמות לצעוד לאורך קילומטרים של שביל מתפתל והיא מאבדת את דרכה בגלל מכשולים. אבל לא על זה מדובר. לצערי הרב, כשנתתי לדמות אחת שלי את ההוראה לרפא דמות אחרת שעמדה במרחק צעד ממנה, היא סירבה בעקשנות לעקוף דמות שלישית שהייתה בדרכה, בגלל שהרעיון החדשני של "הצידה" נשגב מבינתה. ובעוד שברוב המשחק זה מעצבן רק ברמה בינונית, כשהולכים בצינוק צר רצוף במלכודות אכזריות ומפלצות מעיקות זה הפך את כל החוויה למתסכלת להחריד.

2. להיות חלש זה מדכא.

Baldur's Gate 2 מתחיל כשהדמות כבר בשלה יחסית, ומסוגלת לשרוד באופן סביר בקרב. במשחק הראשון (כצפוי), כלל הדמויות מתחילות כשהן בשלב ראשון. אם לתאר את זה באופן הכי פשוט שאפשר – ללכת כנגד העכביש הכי עלוב שנראה בעולם ה-D&D עם חבורה של 6 לוחמים אמיצים ול-ה-פ-ס-י-ד, זה עגום. בנוסף, אם נוסיף על כך את שהדמויות חסומות בכמות הנסיון שהן יכולות לצבור כך שלא ניתן אפילו להגיע לשלב 8,  למעשה מובטח שעד סוף המשחק תשאר חלש יחסית, ורק ב-Baldur's Gate 2 באמת תתחיל החגיגה.

3. Respawn זה מנגנון מיותר.

לאחר קרב ארוך ומתיש בצינוק, נותרתי שבור ורצוץ. מאחר ולכוהנת שלי היו רק ארבעה קסמי ריפוי חלושים(כי היא רק שלב רביעי, בכל זאת), נאלצתי לנפוש לכמה שעות במסדרונות הקרירים על מנת לאפשר לה לטעון את קסמיה מחדש. נכנסתי בזריזות לחדר הסמוך ולחצתי על כפתור המנוחה, כשאני מתעורר שמח בחלקי 8 שעות לאחר מכן. אבל, כשחזרתי לחדר ממנו באתי, גיליתי שככל הנראה אני מפריע למשחק טוויסטר מרגש של גדוד המפלצות השלישי של הצבא הרנדומלי בו אני נלחם. "לא הרגתי אתכם כבר?" – שאלתי, אך לא נעניתי. וכך נאלצתי לעבור קרבות חסרי תועלת שוב ושוב.

לסיכום, אי אפשר להגיד ש-Baldur's Gate הראשון הוא משחק רע. להיפך, הוא התחיל את אחד הזכיונות האהובים עלי, ומבחינה זו הוא מצויין. אבל ללא ספק המנגנון שעומד מאחוריו עוד לא היה בשל לגמרי, ורק ב-Baldur's Gate 2 עשו את התיקונים הנדרשים, או לפחות את רובם.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני הולך להיות בחופש בשבוע הקרוב. ומאחר שסוף כל סוף סיימתי את Far Cry 2 (ביקורת בקרוב, על דפי הבלוג הזה), מצאתי את עצמי מצטייד במשחקים חדשים-ישנים לקראת החופשה. אז קניתי סוף כל סוף את Auditorium, ואת Perimeter 2, ואני מתכוון גם להתחיל לשחק בקרוב ב- Red Alert 3. אני יודע, האיכויות של חלק מהמשחקים האלה מוטלות בספק, אבל אני בכל זאת סקרן מספיק בשביל לרצות לגלות את זה בעצמי.

אם, כמוני, גם אתם רוצים להצטייד במשחקים לקראת חול המועד, תשמחו לשמוע שבכל מקום מחכים לכם כמה מבצעי אביב מוצלחים. ב- Steam תוכלו למצוא את 26 המשחקים של "Strategy First" בהנחה. בין ההנחות תוכלו למצוא את Perimeter 2 בחצי מחיר, ואסופה גדולה של משחקים (ביניהם Ghost Master המוצלח) במחיר של 2.5 דולרים בלבד! אם אתם מעונינים דווקא ב- Perimeter הראשון, תוכלו למצוא אותו במבצע האביב של Good Old Games, ביחד עם Hostile Waters (עוד משחק מבריק) במחיר של 12 דולרים בלבד. באותו המבצע אפשר גם לקנות את Giants: Citizen Kabuto ביחד עם Sacrifice בתשעה דולרים בלבד.

כל זה בהנחה, כמובן, שלא דחוף לכם לשחק במשחקים החדשים שיצאו רק בחודש האחרון. כי אז אני באמת לא יכול לעזור לכם.

זה כבר הפוסט השלישי בשבוע האחרון שעוסק במשהו שאתם יכולים לקבל בחינם… והפעם: קווסטים קלאסיים! האתר Good Old Games, שאנחנו מאוד מחבבים בערך מהיום הראשון שבו הוא עלה לאוויר, מאפשר לכם להוריד בחינם את "Lure of the Temptress" ואת "Beneath a Steel Sky" – זוג קווסטים קלאסיים מתחילת שנות התשעים.

יש לי חשבון לא סגור עם Lure of the Temptress. יום אחד אולי אני אצליח לחזור אליו ולסיים אותו. אבל עד אז, אולי אלה מביניכם שיש להם קצת יותר זמן פנוי יוכלו להנות ממנו כהלכה.

אחרי שהרמקולים שלי התקלקלו, החלטתי שיהיה זה זמן מתאים להשלים מעט חורים בהשכלה. כיוון שאני מסרב להמשיך ולשחק במשחקים דוגמת Crysis עד שאוכל ליהנות מסאונד נורמלי, בחרתי להשלים מספר משחקים נוסטלגיים שאינם מנצלים 5.1 רמקולים.

הקווסט Day of the Tentacle נבחר לסיפתח. ההיסטוריה שלי עם קווסטים היא יותר מעלובה, ומסתכמת פחות או יותר בדמו של Discworld Noir. כיוון שעידן תמיד מספר שוב ושוב עד כמה 'יומו של הטנטקל' זה הקווסט הטוב בעולם, זו נראתה לי כמו פתיחה מצוינת. אז חיפשתי אותו לקנייה ב-Steam. הוא לא היה שם, ולא היה ברור לי למה, אבל עידן הסביר לי שזה כי LucasArts *ונות. חיפשתי באינטרנט את הגרסה המקורית במחיר סביר, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר נכנעתי למלתעות הביטורנט.

המשחק המקורי הגיע בגרסת דיסקטים ובגרסת CD. גרסת הדיסקטים היא בלי דיבוב (צריך לקרוא את הדיאלוגים מבלונים) ועם הגנת זכויות יוצרים מעצבנת, שדורשת היוועצות במדריך למשתמש בכל פעם שמפעילים את המשחק. היא שוקלת 7 מגה. גרסת ה-CD היא עם דיבוב ובלי הגנה מעצבנת – כי, לפי עידן, בזמנו גרסאות CD-ROM נחשבו לבלתי פריצות. הרי רק לעשירים יש צורב, לא? הגרסה הזאת שוקלת 200 מגה והיא הרבה יותר שווה.

התחלתי לשחק. גיליתי כדי שהמשחק יעבוד יש להשתמש בתוכנת אמולציה בשם ScummVM. היא מותאמת למשחקים הישנים של LucasArts וגורמת להם לעבוד בובה על Windows XP. יש ל-ScummVM אפילו גרסה ל-IPhone, אם אתם פלצני הייטק שרכשו את המכשיר. חיפוש אחר גרסה למירס עלה בתוהו.

כשהפעלתי את המשחק לראשונה נחרדו עיניי למראה הפיקסלים הענקיים. במסך 22 אינץ' שלי כל פיקסל במשחק הזה זה פיקסל-פיקסל. הרגעתי את עצמי שמדובר במשחק בן 15 שנה, ולמה כבר אפשר לצפות. 20 דקות לתוך המשחק זה כבר הפסיק להפריע לי, והאנימציה הצבעונית אפילו נראה לי די חביבה.

'יומו של הטנטקל' התגלה כמשחק מקסים. העלילה שלו סובבת סביב ניסיונו המוצלח של הטנטקל הסגול, מעין כובע פורימי עם נגיעות רדיואקטיביות, להשתלט על העולם, וניסיונותיהם של שלושה בני נוער למנוע מכל הסיפור הזה לקרות. זהו סיפור קומי לחלוטין, שכולל דיאלוגים והתרחשויות משעשעות שנדיר להיתקל בהן במשחק מחשב. טוב, לפחות במשחקים שבהם אני משחק בדרך כלל.

הקץ' במשחק הוא שכל אחד מבני הנוער נמצא בזמן אחר. הוגי הרוקר השמנמן נשלח לעבר, לתקופת כתיבת החוקה האמריקאית, ברנרד החנון נותר בהווה, ולוורן הנוירוטית נמצאת בעתיד שבו הטנטקלים כבר שולטים בעולם ובני האדם הם חיות המחמד שלהם. החידות במשחק שמסתמכות על הנקודה הזו הן המוצלחות ביותר. למשל [ספוילר קטן כאן, אבל גם כך כולם חוץ ממני כבר שיחקו במשחק, לא?] כאשר ברנרד שם מיליון מטבעות במייבש, כדי שימשיך לעבוד גם בעוד 200 שנה, כך שלוורן תוכל לקבל את הסוודר החם ולחמם את האוגר הקר, כדי שזה יוכל להפיק בעבורה חשמל.

פיו. אני מודה שלקח לי קצת זמן והרבה כאב ראש להתרגל לחידות במשחק הזה. כנראה שככה זה בקווסטים, אבל כדי למלא משימה כלשהי נדרשת לעיתים שרשרת כל כך ארוכה של פעולות שלעיתים קשה לזכור מה היתה המטרה המקורית שלך. היה נחמד אם במשחק היה אפשר ללחוץ על TAB ולקבל רשימה של 'משימות נוכחיות' כפי שנהוג היום במשחקים רבים.

מרבית החידות במשחק הן הגיוניות, וגם אם שוברים את הראש זמן רב ניתן להגיע לפתרון שלהן לבד. עם זאת, היו מספר חידות שהסתמכו על כך ששמתם לב למשהו ספציפי שאמרה דמות שדיברתם איתה, ואחרי שדיברתם איתה פעם אחת היא לא תחזור שוב על הרמז, כך שאם לא שמתם לב בפעם הראשונה די נדפקתם.

חידות אחרות דורשות 'Leap of thought' (קפיצת מחשבה?) שהיא פשוט לא סבירה לדעתי. למשל – עוד ספוילרון – הקראה של ספר הפיזיקה לסוס על מנת שזה יירדם ויהיה אפשר לקחת לו את השיניים. אבל זה אולי רק כי אני חדש לקווסטים. התוצאה היא שלעיתים הדרדרתי לשיטת המכפלה הסקלרית הקרטזית: לנסות את כל הפריטים עם כל הדמויות בתקווה שמשהו יקרה. לפעמים זה עובד, אבל מהנה מאוד זה לא.

חובה לציין לטובה את המוסיקה הנהדרת של המשחק. אהבתי את העובדה שהיא משתנה בכל אחד מהזמנים, וגם בחלק מהחדרים, כך שלאזורים שונים יש אווירה שונה – עליזה במקום אחד, סיניסטרית (יש מילה כזו?) במקום אחר.

אין במשחק הרבה אזורים. הכל מתרחש במלון על גרסאותיו הטמפורליות השונות. לפיכך נעדרת ממנו תחושה מסוימת של גילוי עולמות חדשים והתקדמות. אך זה גם חלק מהקסם שלו – עצמים שנראים לכם חסרי משמעות בהתחלה, והופכים לחלק מהרקע של החדר אחרי שמבקרים בו בפעם המאה, מתגלים לפתע כמשמעותיים בהמשך המשחק.

'יומו של הטנטקל' אינו גרנדיוזי או עמוק. הוא משחק קטן, מצחיק, ציני, ולא מתבייש להריץ כמה דאחקות על חשבונם של מייסדי האומה האמריקאית. אם הוא היה תוכנית טלוויזיה, הוא היה פרק מוצלח של 'משפחת סימפסון'. אבל בעונות הטובות.

כל המשחקים בסדרת X-COM הקלאסית שוחררו ל- Steam היום. זה היה יכול להיות אירוע נפלא, אבל הם לא זמינים להורדה מהארץ.

החלק המוזר? כבר היה אפשר לקנות בעבר את Terror from the Deep, המשחק השני בסדרה, דרך Steam, ואכן עשיתי את זה. אבל עכשיו, כנראה לכבוד ההוצאה המחודשת – גם הוא נחסם לקנייה למשתמשים בישראל.

זה מעצבן. אני אוהב את המשחק הראשון בסדרה יותר.