איזה כיף! הגיעה שוב העת בה רבים מכותבי הבלוג נזכרים שהם כותבים בבלוג, ולא רק משתתפים בפודקאסט. זקנים יותר, חכמים יותר (?) ולאחר משחקים רבים חדשים יותר, הגיע הזמן שנתכנס שוב לכתוב סיכומי שנה. והפעם תורי להיות ראשון. אז ברוכים הבאים לרצף סיכומי השנה של גיימפאד!
שנת 2015 היתה מצוינת, עמוסה בכותרים שחיכינו להם ולא אכזבו וטכנולוגיות שסוף סוף התחילו להבשיל. מבחינתי זו הייתה שנה של משחקים אפיים שלקחו לי עשרות רבות של שעות תוך סיכון ממשי להצלחת הדוקטורט. שנה של Witcher 3 (אותו אשאיר לאחרים מחברי הבלוג להזכיר) ו-Fallout 4, ושל עוד כותרים רבים וטובים. וכמו תמיד, היו כמה הברקות שבלטו לחיוב יותר מאחרות.
1. Fallout 4
פרק הזמן היחיד הארוך יותר מההמתנה ל-Fallout 4 הוא משך הזמן שדיברנו עליו בפרקיםשלגיימפוד. מכונת ההייפ המשומנת הכתה בנו בסוף במלוא עוצמתה ונותרנו משוטטים בבוסטון השוממת, תוהים לעצמנו האם כל זה היה שווה. התשובה לדעתי היא כן. שווה בהחלט. עולם פתוח ענק, מערכת שדרוגים מעניינת, יכולת לתחזק יישובים, שותפים פוטנציאלים למסע וסיפורי צד מעניינים תרמו כולם ליצירת עולם משחק שפשוט עובד טוב. המשך »
תמיד יש משהו מוזר בלדבר על משחקים של Bethesda. כבר מעל 20 שנה הם מפתחים משחקים מרשימים, מעניינים, כיפיים בטירוף, מלאים lore – ועם המון בעיות מאוד בולטות. אה באמת, הדיאלוגים ב-Fallout 4 מטופשים? וואו, אני כל כך מופתע. והמשחק מלא באגים? והממשק מזעזע? אין מצב.
בסופו של דבר הרבה מהתסכול נובע מביקורת אחת מרכזית – זה די אותו משחק שוב ושוב, לא? אפשר להעביר חוט מאוד עבה מ-Fallout 4 אחורה בזמן דרך כל המשחקים שהגיעו לפניו: Fallout 4 הוא פשוט Fallout 3 במנוע של Skyrim; ו-Skyrim היה תכלס Oblivion עם דרקונים ומנוע גרפי חדש, ו-Fallout 3 היה Oblivion עם סקין של Fallout; והרי Oblivion עצמו הוא לא יותר מגירסה dumbed down של Morrowind עם מנוע גרפי חדש (יחסית) והרבה voice acting גרוע. וכן, כמובן שזה תיאור נאיבי ומופשט של המציאות, אבל קשה לטעון שאיפשהו בדרך הייתה קפיצה משמעותית כלשהי. וזו אחת הביקורות הגדולות שראיתי כלפי Fallout 4: הוא לא באמת מחדש כלום. גירסה משופרת של Fallout 3 ולא יותר. למה זה בכלל מצדיק כמה שנות פיתוח ו-60 דולר?
ובכן, התשובה פשוטה: המשחקים האלה מאוד כיפיים. כל אחד מהם סיפק לכמה מיליוני אנשים מאות שעות של הנאה. וגם עם כל ההקצנות, קשה להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, הם הולכים ומשתפרים. המשך »
לפני שבוע יצא Keep Talking And Nobody Explodes. למי שלא יודע במה מדובר, הנה הטריילר ל- Keep Talking And Nobody Explodes.
יעבור קצת זמן עד שאני אפרסם איזושהי ביקורת עבורו (זה גם ככה מוזר עבור משחק שהוא יותר משחק חברה ממשחק מחשב סטנדרטי, אבל באמת רציתי להכנס לנושא של משחקי קופסה פה בבלוג בכל מקרה…), ואולי אפילו יותר זמן עד שנקליט עבורו Let's Play כמו שמגיע לו, אבל בגלל שהתלהבתי ממנו מאוד (כמו שתשמעו בפרק הקרוב של "גיימפוד"), רציתי כבר להנגיש אותו לכמה שיותר אנשים. וחלק מהעניין של להנגיש אותו הוא לאפשר להם לחפש מידע במדריך שלו, אותו גוש גדול של מידע שמנסה להיות בלתי-מובן בכוונה, בשפת האם שלהם. ולכן – אני ועוד כמה אנשים תרגמנו אותו לעברית.
קישור לתרגום של המדריך אפשר למצוא כאן. אני ממליץ עליו בחום. כלומר, על המשחק. לא על התרגום. למרות שגם התרגום אמור להיות סבבה.
(אם מישהו מקוראי הבלוג יהיה מעונין לעזור לנו בתרגום של גרסאות עתידיות של המדריך, הוא מוזמן ליצור קשר. דרוש ידע קל ב- HTML, אבל לא יותר מדי רציני ולא הרבה יותר מזה)
בדרך כלל, הגישה שלי להזמנות מוקדמות היא "תעשו מה שבא לכם. זה הימור, אבל כל עוד אתם מודעים לכך שאתם לוקחים הימור וחושבים שזה שווה את מה שאתם מקבלים תמורת ההימור הזה, תהנו". אפילו כתבתי על זה פוסט. אבל במקרה של Deus Ex: Mankind Divided אני מרגיש צורך, אפילו מחויבות, להגיד לכם – לא, אל תזמינו את המשחק בהזמנה מוקדמת. לא בגלל שאני חושב שאתם מובילים להרס תעשיית המשחקים. לא בגלל ש- Square-Enix עושים פה מהלך מלוכלך ודי מטופש (למרות שהחלק הזה נכון!). אני אומר את זה בשבילכם, אתם מבינים. אם אתם רוצים להנות מ- Mankind Divided כהלכה, אתם צריכים לקנות אותו בשיטה "הרגילה".
בואו ונדבר לרגע על איך השיטה הזאת עובדת. אתם יודעים מה, עזבו לדבר, בואו נראה טריילר.
המם, אוקיי. אז כשאני עושה הזמנה מוקדמת, אני יכול לבחור אחד מתוך שלושה פרסים, ואם מספיק אנשים יעשו הזמנה מוקדמת, אני אוכל לבחור פרס נוסף מתוך שני פרסים נוספים, וכן הלאה, וכן הלאה, ואם המון [citation needed] אנשים יעשו הזמנה מוקדמת, המשחק יופץ 4 ימים מוקדם יותר!
עקב ריבוי החגים והעובדה שמרבית צוות הבלוג נמצא בחו״ל (אפילו אלה שכבר גרים בחו״ל, נמצאים בחו״ל של החו״ל שלהם!), הפעולות הסדירות של הבלוג יוצאות להפסקה קצרה. ממש קצרה. זאת אומרת שהפרק הבא של הפודקאסט יעלה ב- 4/10, וסרטון ה״בואו נשחק״ הבא יעלה ב- 30/9.
פעילות ה- Sunday Morning Shuffle, לאלה שעוקבים אחרי דף הפייסבוק או חשבון הטוויטר שלנו, תמשיך כסדרה.
לוחמים הם לא חכמים במיוחד. כל מי ששיחק D&D יודע את זה. דיוק היסטורי? היגיון בריא? פחחח, אנחנו עוסקים פה במשחקי וידאו, למקרה ששכחתם. והאמת שיש ב-trope הזה מידה כלשהי של היגיון – המיומנות של להסתער לתוך שדה קרב ולהרביץ לאנשים עם חרב ענקית לא בדיוק דורשת מאמץ מנטלי מטורף; אם יש מישהו בחבורה שהתפקיד שלו הוא לפתור חידות ולקבל החלטות אסטרטגיות קשות, לא מאוד מופרך להניח שזה כנראה לא יהיה ה-meat shield הענק שרץ לעבר האויבים ודופק את הראשים שלהם זה בזה.
משחקי אקשן נוטים לאמץ חזק את הגישה הזו, ולעצב את הקרבות שלהם כאתגרים מכניים שדורשים יחסית מעט תכנון ומחשבה ובעיקר דיוק וזריזות. לפעמים הם ייתנו לכם סוגים שונים של נשקים, או כל מיני רימונים / קסמים / גאדג’טים, או זרועות ענקיות שיכולות לתפוס את האויבים ולזרוק אותם על אויבים אחרים, אבל בהרבה מקרים זה רק רמה אחרת מעבר ללהחליט אם להשתמש בחרב הענקית כדי להרביץ לאויב בראש או בבטן. לא שזה רע – סדרות כמו Asylum או God of War או Half Life הוכיחו שאפשר לעשות המון עם הבסיס הזה ולעשות את זה מאוד מעניין ומאתגר.
אבל מדי פעם מגיע משחק שמצליח להתעלות מעל לסטריאוטיפ של הבריון הטיפש ולהפוך קרבות זמן-אמת לאתגר מחשבתי ממשי. לא, אני לא מדבר על הרמאות הקלאסית בשם real-time with pause; אני מדבר על The Witcher 3. המשך »
ב-9 בערב, כשחזרתי הביתה אחרי חצי שעה הליכה+אופניים, עדיין הרגשתי את האדרנלין.
שעה לפני זה עוד ישבתי בשורה 5, איזור 106, ב-Madison Square Garden וצפיתי באחד מפלאי העולם המודרני: 11 אלף צופים התכנסו כדי לראות 10 שחקנים יושבים על במה ומשחקים במשחק מחשב. הפרס לקבוצה הזוכה – תואר אליפות הקיץ האמריקאית של ה-LCS, הליגה המקצועית של League of Legends.
3 חודשים מוקדם יותר התחילה ליגת הקיץ, ואיתה הנפילה ההדרגתית שלי לתוך עולם ה-e-sports. אז כבר הייתי כמה שבועות (או כמה עשרות משחקים, כמעט כולם נגד AI) לתוך ההיכרות שלי עם LoL עצמו, וחשבתי שיאללה, המשחק עצמו מאוד כיף, וחלק מהסיבה שרציתי לנסות אותו היא בשביל חוויית הספורט, והחברים שלי מדברים על זה כל הזמן כי יש להם fantasy league, אז למה לא. כך במחי החלטה אחת פשוטה מחקתי לעצמי עשרות שעות של זמן פנוי – ולא מעט שעות עבודה – מחודשי הקיץ, והחלפתי אותן בשעות צפייה ב-LoL. וזה היה שווה כל רגע.
קשה להפריז בחשיבותו של Gears of War להתפתחות תעשיית המשחקים בדור הקודם של הקונסולות. כשיצא במקור ב-2006 לקונסולת ה-Xbox 360 הוא היה משחק מהפכני ממש. לא רק שהוא נראה טוב יותר מכל משחק שיצא לפניו (והזניק רשמית את מה שנחשב אז "הדור החדש" של הקונסולות), הוא גם יישם בצורה מאוד מהודקת מכאניקות של ירי מגוף שלישי ושל תפיסת מחסות. היישום הזה היה כל כך מוצלח, עד שבמהרה הוא הפך למעין שטאנץ כללי שקבע איך נראו כמעט כל משחקי הפעולה בגוף שלישי שייצאו מאז ועד היום. המווווון משחקים מרגישים ממש כמו Gears of War. חלק מסדרות המשחקים האהובות ביותר של הדור הקודם, כולל Uncharted ו-Mass Effect, לקחו מהמשחק הזה המון השראה. קשה לדמיין איך היו נראים היום המשחקים הפופולריים בשוק בלעדיו. מלבד Call of Duty 4: Modern Warefare, זה כנראה המשחק הכי משפיע בהסטוריה המודרנית של משחקי הוידאו.
והנה הוא שוב איתנו. כמעט עשור לאחר שיצא במקור, מיקרוסופט החליטה להחיות את המשחק הזה מהמתים עם Gears of War: Ultimate Edition. זו גירסה מחודשת של המשחק לקונסולת ה-Xbox One, עם שיפורים גרפיים ומצב מולטיפלייר מורחב. אהבתי מאוד את Gears of War ואת המשכיו בזמן אמת, ולכן שמחתי להתנפל עליו פעם נוספת. החדשות הטובות בנוגע לחידוש: מסתבר שהמכאניקות הבסיסיות של Gears of War עדיין עובדות ותענוג לשחק בו. החדשות הרעות: בכל הקשור לעיצוב שלבים ועיצוב עולם המשחק הזה הזדקן לא טוב, ועד כמה שכיף לחסל חייזרים עם רובה-סער אליו מחובר מסור חשמלי, בשנת 2015 המשחק הזה הופך ממרגש למעייף ממש ממש מהר. אלא אם כן אתם ממש ממש בקטע של המולטיפלייר שלו.
