פיטר מולינו ידוע בתור מפתח משחקים שמבטיח הבטחות גדולות, ואז מקיים אותן באופן חלקי בלבד. מהסיבה הזאת, כשהוא מבטיח שהסוד אותו יגלה אחד מהשחקנים שמשחק ב- Curiosity הוא “משנה-חיים בכל מובן אפשרי”, אי אפשר שלא להתייחס אליו בסקפטיות. ובכל זאת, הרעיון של “Curiosity: What’s Inside the Cube?” נשמע, בהתאם לשמו, מסקרן. וה’משחק’ הזה מסקרן מספיק בשביל לגרום לי להתחבר אליו כמה פעמים ביום, רק בשביל לראות עד כמה הוא התקדם, ואיך נראית השכבה החדשה שנחשפה במשחק. זה מוזר, אבל באיזושהי צורה, זה עובד.

המשך »

אמנם אי אפשר להשוות את זה מבחינת החשיבות הכלל-עולמית למאסטר צ’יף שעומד על הבמה ואומר “See you soon, Israelis”, אבל אירוע משמעותי נוסף שקרה בשבועות האחרונים הוא השחרור הרשמי של ה- Xbox Smartglass.

ה- Xbox Smartglass היא אפליקציה שיצאה עבור סמארטפונים ומחשבי טאבלט עליה שמענו בתערוכת E3 האחרונה, שמיועדת לחבר אותם לקונסולת ה- Xbox ולאפשר לכם להשתמש בהם כדי לנהל עוד סוג של אינטרקציה עם הדברים שמתרחשים על המסך. כשאתם משחקים במשחק היא אמורה להציג לכם מידע נוסף שרלוונטי למשחק על גבי הסמארטפון. כשצופים בה בסרט דרך Netflix היא אמורה לאפשר לכם לראות דברים כמו את רשימת השחקנים שלו. רעיון, שעל פניו, נראה קצת מיותר, אבל עם פוטנציאל. אז הורדתי אותו לאנדרואיד הנאמן שלי, ושיחקתי איתה קצת במשך כשעה. דיברנו על זה קצת בפרק האחרון של גיימפוד, אבל איתמר ראוך הגיב לנו בטוויטר שאם אין לנו על זה פוסט, זה לא קרה. הבעיה היא שברוב הפיצ’רים המרגשים של Smartglass אין בכלל תמיכה בארץ. אז מה ה- Smartglass אמור לתת לכם, ומה אתם מקבלים באמת?  המשך »

היי, תראו מה זה! אוסף ביקורות על משחקי אנדרואיד! כזה כבר לא היה לנו ממש הרבה זמן! (אם כי, למען האמת, אנחנו כל הזמן מדברים על משחקי אנדרואיד בפודקאסט שלנו).

המשך »

כשחושבים על זה, די מוזר שזה לקח כל כך הרבה זמן – לפני יומיים Valve שחררו עבור האנדרואיד וה- iOS גרסה מיוחדת של Steam. הגרסה הזאת לא תתן לכם לשחק במשחקים – גם אפל וגם גוגל היו מעיפים את האפליקציה הזאת מחנות האפליקציות שלהם יותר מהר משתוכלו להגיד “הפרת תנאי שימוש”, אבל היא כן תתן לכם לעשות (כמעט) כל דבר אחר שקשור לחשבון שלכם.

האפליקציה נמצאת כרגע בבטא סגורה, מה שאומר שגם אם תורידו אותה לא בהכרח תוכלו להתחבר לחשבון שלכם, וכל מיני חלקים בתוך האפליקציה לא לגמרי עובדים (או שמכילים אייקון מהבהב של “Under Construction”, היישר מאתרי האינטרנט של אמצע שנות התשעים)… אבל, אם תנסו להתחבר לאפליקציה המשתמש שלך יירשם, ובשלב מסוים אתם עשויים לקבל הודעה על כך שקיבלתם גישה לאפליקציה – כמו שאני קיבלתי היום בצהריים.

המשך »

הדרך העיקרית שלי למדוד עד כמה שנה מסויימת היא שנה מצויינת לגיימינג, היא ע”י למדוד עד כמה אני לא מספיק לשחק בכל הדברים שאני רוצה לשחק בהם. וב- 2011 כל הזמן הרגשתי כאילו לא היה לי זמן לכלום. נכון, חלק מזה באשמתי, ובגלל ההתעקשות שלי לשחק כל הזמן במשחקים שיצאו לפני מילניום וחצי, אבל חלק מזה הוא פשוט כי היו כל כך הרבה משחקים טובים השנה, שלקחו לי כל כך הרבה זמן מהחיים. אז הנה שלושת הדברים שעשו לי את שנת 2011:

המשך »

לא עשיתי מחקר מעמיק יותר מדי בנושא, אבל קיבלתי את הרושם ש- Zenonia הוא אחד ממשחקי התפקידים המוכרים-יותר לאנדרואיד ול- iOS. כמעט כל חיפוש של משחקי תפקידים לסלולר הוביל אותי ל- Zenonia. אנשים שביקשו המלצות למשחקים נוספים בז'אנר אמרו שהם רוצים משהו "כמו Zenonia". אז נו, מה אני יכול לעשות – קניתי את Zenonia.

Zenonia הוא משחק תפקידים-פעולה, שיותר מזכיר בסגנון את Diablo ודומיו מאשר את Symphony of Eternity שסיפרתי עליו לפני שבוע. במקום קרבות מבוססי-תורות, אתם נלחמים נגד המפלצות שמאכלסות את השלבים שלו בזמן-אמת, תוך שימוש במגוון כשרונות שהדמות שלכם צוברת במהלך המשחק בנוסף לשימוש נרחב בנשק לטווח קצר.

במהלך המשחק אתם משחקים את Regret – בחור צעיר שאומץ בהיותו תינוק ע"י הקפטן של "האבירים הקדושים". כשאביו המאמץ נהרג ע"י שד, יוצא Regret לחפש את גורלו ומזלו בעולם הגדול. בדרך, הוא מנסה לענות על כמה שאלות מסתוריות שנותרו מסביב למותו של אביו, מתוודע למלחמת החורמה ארוכת השנים בין "האבירים הקדושים" ל"שבט הדרקון", לחמש ה- Seals שאחראים על הצלת העולם מגלישה לאבדון מוחלט, ולהיסטוריה המסתורית שלו ושל משפחתו. כמו ב- Symphony of Eternity, את העלילה הזאת הוא יחשוף דרך שורה של דיאלוגים מביכים ברובם. אבל שלא כמו Symphony of Eternity, הוא עושה את זה עם הרבה יותר מודעות עצמית – לעיתים קרובות, הדמויות שתדברו איתן יתייחסו לעבודה שהן דמויות במשחק, ויעירו הערות כמו "בטח בעולם האמיתי אתה לא עוזר לכל כך הרבה זרים ברחוב" או "הקווסט הזה בטח מבוסס על איזושהי חוויה הזויה של אחד המפתחים".

מצד שני, העלילה של Zenonia מצליחה למצוא דרך מקורית חדשה בשביל לעצבן אתכם: לאורך המשחק, באופן קבוע למדי, אתם נמצאים במצב שבו אתם יודעים הרבה יותר מהדמות שאתם משחקים. חלק מזה קורה כי המשחק נחוש להציג לכם אירועים שקורים ואתם לא אמורים לדעת עליהם, וחלק מזה קורה כי המשחק נחוש לספר לכם לא רק מה דמויות אומרות, אלא גם מה הן חושבות בלב כשהן אומרות את זה. ובפעם החמישית שבה הדמות שלכם מאוד מופתעת ממשהו שאתם ידעתם כבר חצי שעה קודם, זה די מעצבן.

אבל היי – מבחינת המכניקה שלו, Zenonia הוא משחק תפקידים מוצלח הרבה יותר מ- Symphony of Eternity. יש בו הרבה יותר חפצים, הרבה יותר אפשרויות שדרוג והתאמה אישית לדמות שלכם, וקווסטים צדדיים – שהיו חסרים לי במיוחד ב- Symphony of Eternity. נכון, רובם נופלים לתבנית הבנאלית של “הרוג 10 מפלצות מסוג X” או “לך לטריטוריה Y ופגוש שם את Z”, אבל הם מתבלים את העלילה הראשית, ונותנים לכם דברים נוספים לעשות כשאתם צריכים פשוט לשדרג את הדמות שלכם מספיק כדי שהיא תוכל להתמודד עם הבוס הבא בהצלחה.

גם הקרבות במשחק, למרות שהם נוטים לחזור על עצמם בצורה קצת מוגזמת, די כיפיים בסך הכל. יש מקומות שבהם להרוג את אותן המפלצות שוב ושוב כדי שתוכלו לעלות בדרגות לקראת האזור הבא, אבל כמעט בכל אזור תמצאו לפחות מפלצת אחת או שתיים שהיא בדרגה גבוהה יותר, ואתם יכולים להרוג מספיק בקלות, כדי שתוכלו לטפס בסולם הדרגות במהירות גבוהה יותר.

אחת מהקטגוריות שהמשחק כן מפשל בהן, לעומת זאת, היא אפשרות ה”בחירה”. לכאורה, כמו כל משחק תפקידים מודרני המכבד את עצמו, Zenonia מציע לכם אפשרויות בחירה, שיבחנו כהלכה את מוסריותכם ויאפשרו לעולם המשחק להגיב בהתאם… אבל ההצעה הזאת היא תאורטית בלבד. רוב הבחירות במשחק הן סתומות, בלי שתוכלו בכלל לנחש את ההשלכות של מעשיכם, ולא משנה אם תצטרפו לצד הטוב או לצד הרע – בסופו של דבר תעשו פחות או יותר את אותן המשימות בדיוק – רק כמה מהדיאלוגים שתתקלו בהם יהיו קצת שונים.

החסרון הזה, וגם החסרונות הנוספים שהזכרתי לגבי העלילה קודם לכן, לא מציק לי יותר מדי. מה שהציק לי באמת היא העובדה שכמו Symphony of Eternity, לא באמת יכולתי לסיים אותו. באחד מקרבות הבוס, שממוקם בערך ב- 70% מהדרך לסוף המשחק, עלול להיות במשחק באג קטלני שגורם לבוס לרפא את עצמו באופן תמידי, והדרך היחידה להפטר ממנו היא להתחיל את כל המשחק (שדורש בערך 10-12 שעות בשביל להגיע לנקודה הזו) מחדש. וגם זה לא בטוח יעזור. התופעה הזו, לפי הבירורים שערכתי, עלולה לקרות גם בגרסת האנדרואיד וגם בגרסת האייפון של המשחק.

כמו במקרה של Symphony of Eternity – מכיוון שמדובר במשחק שעולה רק דולר (גם ב- Android Market וגם ב- App Store), אם אתם יכולים להתמודד עם התחושה המבאסת של להפסיק אותו באמצע, אין סיבה שלא לקנות אותו. חווית המשחק בו היא עדיין נחמדה למדי, והוא קצת פחות מביך מ- Symphony of Eternity במגוון מובנים. ובכל זאת, חבל לי שאני לא יכול להמליץ עליו בלב יותר שלם. מצד שני, שמעתי שלמשחקי ההמשך שלו אין את הבעיות הטכניות שיש לו. אני אצטרך לבדוק את זה מתישהו.

אני חורג לרגע מהפורמט של ביקורות משחקי הסלולר שנקטתי בו עד עכשיו, כדי לדבר קצת יותר בהרחבה על שני משחקים – שניהם זמינים גם לאנדרואיד וגם לאייפון. מה שקרה הוא שבחודשים האחרונים התחלתי לצוד משחקי תפקידים לסלולר. את עשרות השעות שאין לי להשקיע במשחקי תפקידים ממוחשבים, חשבתי לעצמי, אין לי בעיה להשקיע בסלולר, וזכרתי עד כמה נהניתי לשחק במשך חודש ב- Star Control II על הטלפון. אז בטח יש מספיק משחקי תפקידים מוצלחים שם בחוץ שאני יכול לשחק בהם? נכון?

שני המשחקים שניסיתי בחודשים האחרונים היו מאוד דומים. שניהם היו משחקי תפקידים כאילו-יפנים. שניהם התהדרו במראה רטרו, בסגנון משחקי התפקידים העתיקים ל- NES או אפילו לגיימבוי. ושניהם אכזבו אותי מאוד. ועוד מסיבות דומות למדי…

היום אני אכתוב על Symphony of Eternity. ההתייחסות שלי למשחק השני שניסיתי, Zenonia, תגיע בהמשך השבוע.

Symphony of Eternity, או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, המשחק בעל השם הכי חסר-משמעות ביקום, עוסק בבחור צעיר בשם Kreist וחברו הגולם, Dauturu. שניהם מחפשים אחרי חפץ מסתורי שלפי האגדה, מסוגל להגשים משאלות. במהלך החיפוש הזה הם נתקלים בנסיכה – היחידה ממשפחתה ששרדה את ההפיכה שהתרחשה בממלכת Eashtend (ההימור שלי הוא שהשם של הממלכה היה אמור להיות Eastend, עד שהוא נאלץ להתמודד עם מתרגם לא מבריק במיוחד), והיא מתלווה אליהם במטרה להשיג גישה לחפץ גם היא, לנקום את מות הוריה ו… אה… לעשות משהו. לא בדיוק ברור מה.

ל- Symphony of Eternity יש המון בעיות. העלילה של המשחק הזה היא אחד הדברים המבולבלים והמטופשים יותר שיצא לי להתקל בהם לאחרונה – היא כוללת המון דיאלוגים אידיוטיים, קווי עלילה שנפתחים ונסגרים בצורה מסורבלת, וכמה מהדמויות הנוראיות ביותר שיצא לי להתקל בהן. אין במשחק קווסטים צדדיים בכלל (רק התקלויות אקראיות וקרבות בוסים), אפשרויות השדרוג של הדמויות מבחינת חפצים הן מאוד לינאריות ולא מעניינות, והמשחק מאוד אוהב, מדי פעם, להפקיע מידכם את הדמויות שלכם ולתת לכם לשחק דמויות אחרות, שלא אתם פיתחתם ולא מעניינות אתכם בכלל.

חסרון מעצבן אפילו יותר הוא השליטה במשחק. לכאורה, היא מאוד פשוטה – אתם צריכים לגעת בנקודה מסויימת, והדמות שלכם תלך אליה בנתיב הכי קצר. הבעיה היא שאלגוריתם מציאת הנתיבים של הדמויות שלכם נופל בדברים הכי קטנים, ובדרך כלל מצריך התערבות הרבה יותר עדינה שלכם. כשאתם מנסים לעשות דברים כמו להתחמק ממפלצת שמשוטטת במבוך שאתם נמצאים בו, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. אבל אפילו זה לא מאוד הציק לי. מה שהציק לי הרבה יותר הוא שיש אזורים במשחק שבהם כפתורי התפריט והמפה מסתירים את היציאה מהאזור. כלומר, אתם חייבים להחליף את צורת השליטה שלכם במשחק (לצורת שליטה שכוללת ג’ויסטיק וירטואלי על המסך) אם אתם רוצים להתקדם הלאה. למרות שהוא לא קורה פעמים רבות במהלך המשחק, זה עדיין אחד מהדברים הכי מעצבנים שיצא לי להתקל בהם במשחק לאחרונה.

אבל לא הכל רע במשחק. מה שכן מעניין במשחק הזה, באיזושהי צורה, זו מערכת הקרב והעלייה בדרגות. הקרב עובד בשיטה מבוססת-תורות, ומאפשר לכם לא רק לקבוע באיזה נשק או קסם אתם משתמשים בכל סיבוב, אלא גם באיזו “עמידה” אתם משתמשים (למשל, הגנתית, מדוייקת, “זעם קרב”, ועוד שלל אפשרויות אחרות), ושילוב נכון שלהם עשוי להועיל לכם רבות. מערכת העלייה בדרגות מעניקה לכם מספר "טבליות”, כל טבלית מזוהה עם מקצוע מסוים (לוחם, קוסם, כהן, מתנקש, וכו’), ואם אתם נושאים על עצמכם טבלית מסויימת, יש לכם את כל היכולות שיש על הטבלית הזאת. אבל – כשאתם נושאים על עצמכם את הטבלית ומנצחים איתה בקרבות, חלק מהיכולות הללו “נפתחות” לתמיד, כך שאם תשחקו תקופה מסויימת בתור קוסם, ואחר כך תחליפו ללוחם, עדיין תוכלו להשתמש בחלק מהקסמים שעמדו לרשותכם בתור קוסם. זו מערכת מעניינת, שעובדת די טוב – במיוחד בשילוב עם מנגנון הקרב שדורש מכם להשתמש במגוון יכולות על מנת לנצח.

למרות התסריט הגרוע ברמות שלא-יאמנו, בזכות המערכת הזו המשכתי לשחק ב- Symphony of Eternity כמעט עד הסוף. ואז, Symphony of Eternity ירק לי בפרצוף. הקרב האחרון שלכם במשחק הוא סאגה מפרכת שנמשכת יותר מעשרים דקות, בלי אפשרות לשמור במהלכה, ובשלבי הסיום שלה אתם מתמודדים נגד מפלצת שמסוגלת, אם לא התכוננתם לכך במיוחד בסיבוב הקודם, להשמיד בבת אחת את כל החבורה שלכם ולהכריח אתכם להטעין משחק שמור מתחילת הקרב. שלוקח יותר מעשרים דקות, כן? בפעם הראשונה זה היה מעניין, כי הקרבות במשחק הזה מעניינים. בפעם השנייה זה היה מעצבן קצת. אחרי הפעם הרביעית מחקתי את המשחק והחלטתי שאני לא חוזר אליו יותר לעולם.

עדיין משתלם לכם לקנות את המשחק הזה, אם יש לכם אייפון (הוא עולה דולר ב- AppStore) או אם יש לכם אנדרואיד ואתם יכולים לקנות משחקים דרך ה- Amazon Appstore (גם שם הוא עולה דולר). ב- Android Market הוא עולה מחיר מופרך של 800 ין (כ- 40 ש”ח), ובמחיר הזה לא שווה להתקרב אליו אפילו עם מקל. אבל במחיר של דולר? הוא הסחת דעת משעשעת לכמה שעות (או אפילו 15 שעות, אם אתם רוצים להגיע עד לסופו).

התמונות מהמשחק שמצורפות כאן הן לא שלי. הטלפון שלי עוד לא ידע לתפוס תמונות כשהורדתי את המשחק. עמכם הסליחה.

וואו, עבר קצת זמן מאז האוסף הקודם. לרוב המכריע של הזמן הזה אחראי משחק אחד, שאנחנו נדבר עליו עוד שניה. עכשיו, בכל אופן, אני נמצא קצת בתקופה של חזרה למקורות, בה אני משחק בעיקר ב- Angry Birds (ונזכר למה אני ממש לא אוהב את Angry Birds) ו- Slitherlink, כך שייתכן ויעבור קצת זמן לפני אוסף הביקורות הבא. אבל לבינתיים – הנה המשחקים ששיחקתי בהם בחודשים האחרונים.

Cut the Rope: כמו Angry Birds, אין צורך להציג את Cut the Rope. מדובר באחד מאותם המשחקים שהפכו ללהיטי-ענק על האייפון, ונמכרו בכמויות עצומות. אבל בניגוד ל- Angry Birds – זה באמת מגיע לו. בכל אחד מהשלבים במשחק תצטרכו להאכיל את היצור הירוק הקטן בסוכריה, כשבדרך אתם אוספים עד שלושה כוכבים. מה שמתחיל כמשחקי תזמון פשוטים למדי (קודם נחתוך את חוט א’, אחר כך את חוט ב’, וכן הלאה), הופך בהדרגה למתוסבך הרבה יותר, עם חוטים שתופסים את הסוכריה כשהיא עוברת לידם, חוטים ש”ממולכדים” ע”י עכבישים שגונבים את הסוכריה, טלפורטרים, מכשירי אנטי-גרביטציה ועוד כל מיני שטויות אחרות שהופכות את המסכים לקשים הרבה יותר. מחיר: דולר אחד. שווה לגמרי.

Peggle: כנראה אחד מהמשחקים המטופשים (והממכרים) ביותר שקיימים על המחשב האישי. והקונסולות. והאייפון. ומה לא. לאחרונה הוא גם הגיע לאנדרואיד, דרך ה- Amazon Appstore. למי שעדיין לא שמע אותי מבלבל עליו בשכל, אני אתקצר: יתדות. כדור שמקפץ למטה. EXTREME FEVER! הסימפוניה התשיעית של בטהובן! ניצחון! כמו כל המשחקים מה- Amazon Appstore, קצת מסובך לקנות אותו, אבל זה בלגן ששווה לעבור בשביל להיות מסוגלים לקנות את המשחקים של PopCap. מחיר: 2.5$.

Plants vs. Zombies: עוד משחק של PopCap, ועוד אחד שדיברנו עליו לא-מעט פעמים. הביקורת שכתבתי עליו לפני כמעט שנתיים וחצי נותרה נכונה לחלוטין גם היום – אמנם אורך החיים של גרסת האנדרואיד הוא מעט קצר יותר, מכיוון שמצבי משחק רבים שקיימים עבור גרסת ה- PC לא קיימים בגרסת האנדרואיד (אף על פי שחלקם נוספו לגרסת האייפון בעדכון מאוחר יותר), אבל עדיין מדובר במשחק מצוין, שמסוגל לשרוף לכם עשרות שעות. אם כי ראוי להזהיר אתכם – בתור משחק שאתם יכולים לשחק בו רק חמש-עשר דקות על האוטובוס, הוא לא מומלץ. אלא אם אתם רוצים לפספס את התחנה שלכם. ואת התחנה שאחריה. ובכלל, לבלות את כל היום שלכם באוטובוס. מחיר: 2$, אבל שוב, דורש התעסקות עם ה- Amazon Appstore.

Archipalego: משחק שמוכר את עצמו בתור “משחק אסטרטגיה בזמן-אמת טהור”. אתם שולטים בו על קבוצה של איים שמייצרים מטוסים. את המטוסים האלה אתם יכולים לשלוח בקבוצות לעבר איים אחרים. אם אתם שולחים, נניח, קבוצה של 30 מטוסים לעבר אי שמגנים עליו 20, ישארו לכם עשרה מטוסים ואתם תכבשו את האי. הוא מאוד מזכיר באופי שלו את Eufloria, אבל מעוצב בצורה הרבה פחות מעניינת… ובתור משחק אסטרטגיה, הוא פשוט לא טוב. יש שיטה די קבועה לנצחון בכל שלב ושלב, אין שום תחושה של התקדמות ממסך למסך ב”מערכה” (כל המסכים הם פחות או יותר אותו הדבר, ללא כל סוג של רמת קושי עולה), ובהתחשב בזה שהוא יותר יקר מ- Plants vs. Zombies או Peggle – אין שום הצדקה לקנות אותו. אבל הוא היה בחינם ב- Amazon Appstore למשך יום. אז ניסיתי. מחיר: 3$.

Robot Unicorn Attack: בצורה דומה לכך ש- Peggle מוגדר ע”י הסימפוניה התשיעית של בטהובן, Robot Unicorn Attack מוגדר ע”י Always של Erasure (סינגל שיצא בשנת 1994, ועדיין נשמע כמו פליט אייטיז). מדובר במשחק שבו אתם מנסים להציל חד-קרן רובוטי מההתרסקות הבלתי-נמנעת ע”י זוג כפתורים: קפיצה ו”הסתערות”. כל זה מלווה בקשתות, כוכבים, דולפינים רובוטיים וכמובן – אותו השיר המפורסם של Erasure בלולאה אינסופית, שגורמת לכל מי שנמצא סביבכם לצעוק עליכם שתשימו אוזניות, מיד לפני שהוא מתחיל לזמזם את השיר ללא שליטה. Eurogamer בחרו את גרסת הפייסבוק של המשחק בתור אחד ממשחקי השנה של 2010. אני דיברתי עליו המון בפרק 24 של גיימפוד. וכמובן, אתם יכולים לנסות בעצמכם את גרסת הפייסבוק של המשחק אם אתם לא בטוחים שתאהבו אותו. אני ממליץ עליו בחום. מחיר: דולר אחד.

Doodle Fit: המשחק הזה שייך לז’אנר די רחב של משחקים שאני לא מתחבר אליהם אפילו קצת. יש לכם צורה על המסך, וצורות קטנות בתחתיתו. אתם צריכים לסדר את הצורות הקטנות בצורה שתרכיב את הצורה הגדולה יותר. זה הכל. יש אנשים שממש התלהבו מזה. הוא מעוצב בצורה חביבה במיוחד (הכל נראה כאילו הוא מצויר במחברת שלכם), יש משהו קצת מעצבן בשליטה שלו (שמתרגלים אליו די מהר), ולא מעניין אותי אפילו קצת. אבל היי, אשתי התלהבה ממנו ושיחקה בו עד שהיא סיימה אותו, אז כנראה שיש אנשים שיאהבו אותו הרבה יותר ממני. מחיר: 5 ש”ח, אבל אתם יכולים גם להוריד גרסה חינמית שלו אם תרצו.

Ur-Quan Masters: והנה אנחנו מגיעים לסיבה שבגללה שיחקתי במעט מאוד משחקים בחודשים האחרונים. Star Control II הוא משחק מדהים שיצא לפני כמעט עשרים שנה, וזכה לגרסת קוד פתוח שעובדת על מחשבים חדשים יותר לפני קצת פחות מעשור. לא מזמן, גרסת הקוד הפתוח הזו עשתה את המעבר גם לאנדרואיד, וכעת, אתם יכולים להוריד ולשחק  בקלאסיקה הזו בחינם.

העלילה של Star Control II עוסקת בעתיד הרחוק, שבו המין האנושי נכבש ע”י גזע אלים של חייזרים בשם ה- Ur-Quan. אתם משחקים קפטן שמפקד על חללית ששייכת לגזע חייזרים מסתורי שנכחד, שיוצא לשחרר את המין האנושי מה- Ur-Quan הכובשים. לשם כך, תצטרכו לסייר ביקום העצום של המשחק, לאסוף משאבים, לפגוש גזעי חייזרים שונים ומשונים, להלחם, לסחור ולבצע כל מיני משימות שיקרבו אתכם בהדרגה ליעד הסופי שלכם. ההיקף של המשחק עצום בגודלו, ורק בשנים האחרונות מתחילים לצוץ משחקים שמתקרבים אליו בהיקף שלהם ובהשקעה בעולם המשחק.

אם אני אי פעם אצליח להדביק את הפער בין הפוסטים שאני רוצה לכתוב לפוסטים שאני כותב בפועל, אני אכתוב ביקורת יותר מפורטת על המשחק הזה. אבל ספציפית לגבי גרסת האנדרואיד – יש מקום לשיפור. המולטי-טאץ’ שלה מגמגם על רוב המכשירים (מכיוון שכל הכפתורים נמצאים על המסך, זה נהיה קצת בעייתי כשאתם צריכים לעשות פעולות מסובכות כמו להסתובב ולירות בו זמנית), יציאה למסך הבית של האנדרואיד וחזרה אליה עלולה לתקוע את המשחק, ובכלל, יש משהו בעייתי בלשחק במשחק שדורש מכם לזכור כל כך הרבה פרטים קטנים על פלטפורמה ניידת, כשלא בטוח שיהיה לכם איפה לכתוב את הפרטים שאתם רוצים לזכור. אם, כמוני, אין לכם זמן להשקיע כמה עשרות שעות בקלאסיקה הזו בבית, אין לכם ברירה אלא לחיות עם החסרונות הללו. אבל אם אתם יכולים, אני ממליץ לכם בחום לחוות את Star Control II דרך הגרסה שלו למחשבים נייחים. כך או כך, הוא לא עולה לכם כסף.