לפני שנתיים וחצי שיחקתי ב-Call of Duty 4. אני לא באמת אוהב את הז’אנר של military shooters, אבל החלטתי לנסות את Modern Warfare בכל מקרה, כי שמעתי עליו המון דברים טובים (אפילו יאצי אהב אותו). והוא אכן היה משחק מצוין. הרגשתי שיש הרבה בעיות בז’אנר, אבל שבמסגרת המגבלות האינהרנטיות, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב שאפשר, והוא מעוצב בקפידה ובאופן מאוד מחושב ונכון באופן כללי. למעשה, הוא היה כל כך טוב שהרגשתי שזה הכי טוב שהז’אנר יכול להגיע, ושכל shooter צבאי אחר שאני אשחק אחריו ירגיש סתם גרוע. משחק קצר ב-Black Ops אישש את החששות שלי, וזנחתי את הז’אנר לנצח – כלומר, עד שהגיע Spec Ops: The Line.

”אבל עופר,” אתם בטח שואלים, “הבטחת ביקורת על משחק חדש שאין שום קשר בינו ובין Call of Duty, לא חפירות נוסטלגיות אקראיות.” ובכן, הסיבה שסיפרתי את כל הסיפור הזה היא שזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו, אחרי ששיחקתי ב-The Last of Us.

המשך »