אופס, עשינו את זה שוב. הגענו למס' עגול והחלטנו לחגוג בהנגאאוט שכולו התרפקויות נוסטלגיות. ולכבוד דור הקונסולות החדש הבא עלינו לטובה, החלטנו על תמה של מלחמת הקונסולות! איזה קונסולות היו לנו לאורך השנים? ממתי דקל התחיל לשנוא את נינטנדו? כמה מהפלייסטיישנים של זיירמן היו בבעלותו? האם ארז הוא יותר איש של נינטנדו או של סגה? ולמה יש כל כך הרבה קונסולות להומלסים שגרים ברחוב של גיא? את ההזדמנות לשמוע את התשובות לשאלות האלה בלייב כבר פספסתם, אבל כרגיל, אתם יכולים להשלים את הכל!
רצה הגורל, ומעולם לא היתה בגיימפאד ביקורת XCOM: Enemy Unknown. הקלטנו עליו פרק מיוחד של ״גיימפוד״, שיבחנו אותו בתור אחד ממשחקי השנה של 2012, הזכרנו אותו שוב ושוב בבלוג ובפודקאסט לאורך השנים, אבל ביקורת? מעולם לא. אז, באיחור קליל, קבלו את הביקורת ל- XCOM.
זה סיפור ישן וידוע. הקלישאה הכי גדולה בספר הקלישאות הגדולות של המדע הבדיוני. חייזרים פולשים לכדור הארץ. יש להם כלי נשק מתקדמים וחלליות מפחידות וכל מה שיש לנו זה קצת נשק קונבנציונלי וכמה אנשים עם הרבה מוטיבציה. אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן UFO: Enemy Unknown (או XCOM: UFO Defense, תלוי איפה גרתם ב- 1994) כל כך התעלה מעל הקלישאה הזאת. הראשונה היא שהוא ניגש לסיפור הזה בגישה של סימולטור – מנסה לתת אווירה ריאליסטית ומפורטת ככל האפשר לסיפור ההגנה הנואש על המין האנושי. השנייה היא האכזריות שלו – הוא לא נתן לכם לשכוח לרגע שאתם נלחמים בקרב אבוד נגד אויב חזק בהרבה, והיה נותן לכם לבנות לאורך שעות משחק רבות את החיילים האהובים עליכם ביותר לפני שהוא היה הורג אותם בתור אחד בלי שתהיה לכם הזדמנות להגן עליהם. המשך »
לפני שלוש שנים, Broken Age שבר את קיקסטארטר. ההבטחה של טים שייפר לקווסט 'קלאסי' מהאנשים שהיו אחראים לכמה מהקווסטים הטובים ביותר בכל הזמנים הביאה אנשים לשפוך על הסטודיו שלו כמויות של כסף. כמויות שגרמו לכל מיני מאמרים מביכים של "האם אנחנו צופים בתחילת המוות של מפיצות המשחקים?" להכתב ברחבי הרשת. אבל מאז עברו שנים, הפיתוח של Broken Age נקלע לקשיים כלכליים (שזו דרך יפה להגיד "נוהל בצורה כושלת"), והמשחק פוצל לשני חלקים. החלק הראשון יצא לפני יותר משנה, והחלק השני יצא ממש לא מזמן.
בעולם מתוקן, האקספוזיציה הזאת היתה מיותרת. התוכנית המקורית שלי היתה להתעלם מהמסלול רב-התהפוכות שהמשחק הזה עבר, ולנסות לשפוט אותו כמוצר שלם, כפי שהוא נמכר היום. זו התגלתה כבעיה. הסיבה הראשונה לכך היא ש- Broken Age הוא משחק שהעלילה שלו מקבלת ברקס מאוד חזק קצת לפני נקודת האמצע שלו, אבל זה לא הפריע לי במיוחד. הסיבה המשמעותית יותר היא שהחצי השני גרוע.
סרט אינטראקטיבי. פעם זה לא היה רק ז'אנר. זו היתה מילת גנאי. "הדבר הזה זה לא משחק, זה סרט אינטראקטיבי", הייתי אומר, מנסה ליצוק כמה שיותר בוז וגועל לתוך צמד המילים האלה. ובהחלט היתה לי סיבה. העליה בפופולריות של דיסקים כאמצעי להפצת משחקים והירידה במחיר שלהם שלחה את הקווסטים הקלאסיים למסלול התנגשות עם הרפתקאות הלייזר-דיסק של פעם, ויצרה את בן הכלאיים הזה, שבו אתם צופים בסרט, ואז צריכים ללחוץ A אם אתם רוצים שהדמות שלכם תמשיך ללכת ישר או B אם אתם רוצים שהדמות שלכם תיתן אגרוף לקיר. רק שאיכות הוידאו היתה מזעזעת, וביחד איתה, גם העלילה, הדיאלוגים, התפאורה, האפקטים המיוחדים וכישורי המשחק של השחקנים. "סרט אינטראקטיבי" היה צמד מילים שהמשמעות שלו היתה שקולה, פחות או יותר, ל"צואה". תחושות הבוז שהז'אנר הזה יצר אצל גיימרים ברחבי העולם המשיכה להשפיע לעוד שנים רבות.
ואז קרה Heavy Rain. סרט אינטראקטיבי עם Quicktime Events. ללא צל של ספק השילוב הגרוע ביותר שמישהו יכול לדמיין על דעת עצמו מלבד "סרט אינטראקטיבי עם גלולת ציאניד", והראה לנו שהיי, עם קצת Production Values, זה דווקא יכול להיות די סבבה. הוא סיפר סיפור שיוצר אשליה שהשחקן יכול להשפיע עליו הרבה יותר מכפי שהוא יכול להשפיע באמת, וזה עבד. זה היה מותח ומעניין, ולמרות כל מיני פגמים עלילתיים וטכניים כאחד – די טוב, בסך הכל. קצת אחר כך הגיע The Walking Dead, ששדרג את מעמדה של Telltale מחברה שמייצרת קווסטים בינוניים לחברה שמייצרת סרטים אינטראקטיביים נהדרים, ולפני שהספקתם לקרוא את כל האפשרויות בדיאלוג כלשהו בשביל להחליט איך הדמות שלכם צריכה לענות – הז'אנר קיבל לגיטימציה מחודשת.
נישא על האמון המתעורר בז'אנר וביכולותיה של Telltale, הגיע The Wolf Among Us – משחק שמבוסס על סדרת הקומיקס הותיקה של ביל ווילינגהאם – Fables. השבוע שוחרר הפרק החמישי והאחרון שלו, ואחרי שסיימתי אותו, לא היתה לי ברירה אלא להגיע למסקנה מפתיעה קצת: יש פה אפילו פחות "משחק" ממה שהיה ב- The Walking Dead. ואני אוהב אותו הרבה יותר.
לפני שנתיים וחצי שיחקתי ב-Call of Duty 4. אני לא באמת אוהב את הז’אנר של military shooters, אבל החלטתי לנסות את Modern Warfare בכל מקרה, כי שמעתי עליו המון דברים טובים (אפילו יאצי אהב אותו). והוא אכן היה משחק מצוין. הרגשתי שיש הרבה בעיות בז’אנר, אבל שבמסגרת המגבלות האינהרנטיות, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב שאפשר, והוא מעוצב בקפידה ובאופן מאוד מחושב ונכון באופן כללי. למעשה, הוא היה כל כך טוב שהרגשתי שזה הכי טוב שהז’אנר יכול להגיע, ושכל shooter צבאי אחר שאני אשחק אחריו ירגיש סתם גרוע. משחק קצר ב-Black Ops אישש את החששות שלי, וזנחתי את הז’אנר לנצח – כלומר, עד שהגיע Spec Ops: The Line.
”אבל עופר,” אתם בטח שואלים, “הבטחת ביקורת על משחק חדש שאין שום קשר בינו ובין Call of Duty, לא חפירות נוסטלגיות אקראיות.” ובכן, הסיבה שסיפרתי את כל הסיפור הזה היא שזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו, אחרי ששיחקתי ב-The Last of Us.
המיומנות הכי חשובה לכתיבה היא לא לדעת איך לכתוב, ואפילו לא מה לכתוב, אלא לדעת מה לא לכתוב. ברוח זו, אחרי שכתבתי ביקורת מפורטת וממצה של יותר מ-1500 מילים, החלטתי שהדבר הנכון יהיה לזרוק אותה לפח ולעבור לפורמט יותר תמציתי. והרי בכל מקרה את הפרק הקרוב של הגיימפוד נקדיש ברובו למשחק הזה, אז יהיה לי הרבה זמן להגיד את כל מה שרציתי. אם כך, קבלו אותה: הביקורת המקוצרת ל-Tomb Raider.
אולי יצא לכם לשים לב, בשנתיים וחצי האחרונות, שיש לי נטייה קלה לחפור. אני אוהב דיונים תיאורטיים ואקדמיים, ואני חושב שאין מספיק כאלה על משחקי וידאו. לכן אני משתדל, באופן כללי ובפרט בסיכומי שנה, לכתוב לא רק על משחקים ספציפיים ועל חוויית המשחק שהייתה לי, אלא גם על דברים יותר כלליים ומופשטים.
אני מזכיר את זה לא כדי לנסות להצדיק שום דבר או כדי לתת הקשר או משהו, אלא כדי להתלהב מזה שאחרי שני סיכומי שנה ולא מעט פוסטים של חפירות, תעשיית המשחקים עדיין מצליחה להפתיע אותי, ולא הייתה לי שום בעיה למצוא דברים מעניינים לדבר עליהם גם השנה.