השבוע אירחנו את ניקול ויינשטוק – שחלקכם מכירים מהסרטון של Keep Talking and Nobody Explodes או אולי מקבוצת working gamers בפייסבוק – כדי שתספר לנו על Starcraft, וגם כדי שיהיה לעופר עם מי לדבר על Fallout 4 ולא תצטרכו לשמוע עוד מונולוג ארוך. ובנוסף: פיצוצים, עוד פיצוצים, וכמה חדשות מפתיעות! (שאתם יכולים לקרוא פה ב-show notes, כי אנחנו לא clickbait)
עוד שבועיים: הנגאאוט סיכום שנת 2015! פרטים בקרוב.
ארז, ה-resident AAA fratboy dudebro שלנו, שיחק כרגיל בכל המשחקים הגדולים והמגה-hyped שיצאו לאחרונה. מהצד השני, האינדי-היפסטרז מירית ועופר שיחקו במשחקים קטנים ומוזרים. וזיירמן? נו, אתם יודעים טוב מאוד מה זיירמן שיחק.
[audio:https://www.gamepad.co.il/Gamepod/Gamepod105-23.11.2014.mp3|titles=Episode 105: Yeah, bro!]2013 הייתה כנראה השנה הכי משמעותית בחיי, בלי קשר למשחקים. סיימתי תואר, התחלתי לעבוד במשרה מלאה בגוגל, עברתי לניו יורק… אבל גם מבחינת גיימינג, כל השינויים היו לטובה – יש לי יותר זמן פנוי, יותר כסף, יותר נגישות למשחקים (לא עוד “This game is not available in your region”!), וכמובן מחשב חדש וחזק ומגניב. היו המון משחקים טובים ומעניינים השנה, ואני לא יכול אפילו להתחיל לכסות את כולם בפוסט הזה (Gone Home למשל ראוי לאזכור של כבוד). אז בואו נגיד שהנה חלק מהדברים שעשו לי את השנה. המשך »
הי, זה אני. עדיין יש לי כניסה לאדמין של הבלוג. הנה שלושת הדברים שעשו לי את השנה:
1. The Humble Indie Bundles
מה יותר מגניב מלשלם כמה שבא לך על משחק מחשב? לשלם כמה שבא לך על חבילת משחקים! ואז על עוד אחת!
אז נכון שבשני המקרים נראה שמדובר במשחק רב מכר אחד שהוצמדו לו כמה משחקים הרבה פחות פופולריים (World of Goo בחבילה הראשונה, ו-Braid בשנייה), אבל הסיבה שזוג החבילות העצמאיות הצנועות שיצאו השנה נכנסו לסיכום השנה שלי הוא לא בהכרח המשחקים שהיו בהן, אלא כי אין לי משהו אחר לכתוב עליו הרעיון שעומד מאחוריהן.
הקונספט שלהן עומד בניגוד כל-כך מוחלט להלך הרוח שאנחנו רגילים אליו מחברות הענק שעומדות מאחורי המשחקים שממלאים את רוב השיח שלנו בנושא, שזה מדהים אותי. בזמן ש-Activision וחברותיה מתחרות זו בזו על מי תוציא DRM דרקוני יותר, שלא מונע העתקת משחקים, אבל כן מונע הנאה מהם, שתי החבילות האלה מגיעות נטולות DRM לגמרי; בזמן שהמפיצות הגדולות מתיישרות על קו של 60$ למשחק, וממשיכות להכניס ידיים לכיסים שלנו כשהן מנסות לחוקק חוקים נגד מכירת משחקים יד שנייה, החבילות האלה נמכרות בדיוק במחיר שאתם חושבים שהן שוות לכם, ו האנשים מאחוריהן עוד תורמים אחוזים מההכנסות שלהם לעמותות שונות; ובזמן שכל שבוע יוצא עוד תואם God of War או Gears of War (“זה לא דומה לשום דבר שראיתם! משחק יריות מגוף שלישי בו אתם משחקים חייל עמוס סטרואידים שאוהב להתחבא מאחורי קירות… אבל עם Jet Packs ברגליים!”) רוב המשחקים בחבילות האלה אפילו לא משתייכים לז’אנר מוכר.
ומה שהכי עושה לי טוב ב-HiBs הוא שהן נמכרות. שלמרות הפיראטיות יש עדיין אנשים שמשלמים על משחקי מחשב. 371,665 אנשים שילמו קצת יותר מ-4 מיליון דולר (שזה, במונחים גלובליים, מספר, טוב, די קטן. אפילו קטן מאוד. משהו שהיה גורם לכל מנהל בחברת הפצה רצינית לבלוע את הכובע שלו ולקפוץ מהחלון הקרוב אליו, אבל זה העקרון שחשוב פה), על משחקים שלא היתה להם שום בעיה להוריד אותם מכל אתר הורדות.
וזה די אחלה.
2. Rock Band 3
כי מסתבר שאני לא יכול לסכם שנה בבלוג בלי להזכיר משחק מוזיקה.
אז מה אם המשחק יצא רק לפני חודשיים?
אז מה אם סך כל זמן הבילוי שלי עם המשחק הזה (שחלק גדול ממנו היה בשבועיים האחרונים של השנה) שווה פחות או יותר לאורכו של סרט ממוצע בסדרת “הארי פוטר” , מה שאומר שככל הנראה שיחקתי בו פחות מכל משחק אחר השנה?
Rock Band 3, גם אם בסופו של דבר יתגלה כמשחק בינוני לכל היותר, ייזכר אצלי לתמיד (או, לפחות, עד סוף השנה הבאה. הזכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם) בזכות דבר אחד – הציפייה.
ז’אנר משחקי המוזיקה זכה להצלחה מטאורית, השתלט על כל מפגש חברתי והפך ל-Killer App של הקונסולות הביתיות בתוך כמה חודשים, ונשרף כמעט באותה מהירות (לפחות בקרב החברים שלי). אמנם המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero יצא ב-2005, והיה הצלחה לא מבוטלת, אבל המהפך שהביאו איתו Rock Band, שהפך את המשחק לחוויה חברתית, הוא זה שאחראי במידה רבה לפופולריות העצומה שלו. אם בימי הזוהר של 2008-9 Rock Band היה סיבה להפגש עם חברים, היום הוא לא יותר מדרך נחמדה לתת לאורחים הרגשה טובה לפני שהם הולכים הביתה.
כמו שכתבתי בסיכום שנת 2009, את השנה הזאת התחלתי בתחושת מיצוי ממשחקי המוזיקה. הם היו חזרתיים, המפתחים שלהם לא השכילו להכניס חידושים משמעותיים למשחקים החדשים (לפחות, לאלו שהיו קצת יותר מחבילות שירים), והיה נראה שהז’אנר הולך בדרכו של הקווסט (אם נתעלם לרגע מהפריחה שלהם על הקונסולות הניידות והסמארטפונים. ומ-Telltale. כי לעובדות מורכבות יש נטייה להרוס נרטיבים). הייתי מוכן להכיר בעובדה הזאת ולהמשיך הלאה, עד להגעת השמועות הראשונות על Rock Band 3. פתאום התחילו לדבר על קלידים כאחד הכלים במשחק, ולא הרבה זמן אחר-כך התברר שמדובר בלא פחות ממהפכה, כשהרמוניקס הודיעה שב”רוק בנד 3” יהיה אפשר לנגן עם גיטרה אמיתית! של Fender!
מהנקודה הזאת הפסקתי לראות ב”רוק בנד 3” משחק נגינה, והתחלתי לראות בו כלי לימודי. כן, גם אני רציתי להיות הבחור הזה שמוציא גיטרה כשכולם יושבים סביב המדורה, ומנגן קלאסיקות (את השירה כבר הבנתי שנועדתי להשאיר לאנשים אחרים) בשביל החבר’ה; אני עדיין מצטער על שהפסקתי את שיעורי הפסנתר מתישהו בבית הספר היסודי, מה שהותיר אותי עם לא יותר מהיכולת לנגן את “יונתן הקטן”, ולתקופה לא קצרה נראה היה ש”רוק בנד 3” הוא התשובה לפנטזיות הקטנות האלה.
אז כן, כמה משחקים קצרים בדבר באמיתי הבהירו לי שללמוד נגינה זה הרבה יותר קשה משזה נראה, ובמבט מפוכח אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להשקיע כל-כך הרבה כסף וזמן בתמורה לתסכולים, אכזבות וכאבים בידיים (לא בהכרח בסדר הזה) רק בשביל לנסות לחיות חלומות של נער מתבגר, אבל את התחושה ש”רוק בנד 3” גרם לה, המחשבה שבעתיד הקרוב ייצא משחק וידאו שיכול להפוך אותי לאדם שלם יותר, אי אפשר לקחת ממנו.
3. 115” של Awesomeness
חלום אחד שכן הגשמתי השנה הוא הפיכת הסלון שלי (בסדר, דניאל, “שלנו”) למיני אולם קולנוע, עם חמישה רמקולים, סאב וופר ומסך שגדול יותר מאלו שנמצאים ברוב האולמות של “לב”.
כן, זה נפלא לראות עליו סרטים, תודה ששאלתם, וגם סדרות טלוויזיה, אבל החוייה שזכתה להכי הרבה שדרוג זו חוויית המשחק שלי. אני חושב שהמילה הנכונה פה היא Immersion. זה מתחיל כבר במשחקים פשוטים יחסית, כמו Geometry Wars או Splosion Man’, שמגלים הרבה יותר פרטים בכזה גודל (וזה חשוב כשארבעה אנשים שונים שולטים על ארבע דמויות שונות ועדיין רוצים להבין מה לעזאזל קורה על המסך), אבל האפקט האמיתי מתקבל במשחקי ה-AAA, עם הסאונד ההיקפי והניצול הכרטיס הגרפי של ה-Xbox עד להבאתו לסף התאבדות.
בין אם זה בקטעי הרכיבה על אופנוע שלג ב-Modern Warfare 2, קפיצות מבניינים ב-Prototype או מבט מלמעלה על עיר ימי-ביניימית ב-Assassin’s Creed (ואז קפיצות מבניינים), פתאום, למשך שנייה או שתיים, הלב שלי מתחיל לפעום, ואני כבר לא יושב לי על ספה בסלון עם גיימפאד ביד, אלא מרחף באוויר ב-150 קמ”ש, כשמאחורי רודפים עשרות אנשים שרוצים להרוג אותי, וזו תחושה מדהימה.
ומצד שני…
2010 לא הביאה איתה אכזבה גדולה, רק כמה אכזבות קטנות:
הדיו עוד לא יבש על ההכרזה על Starcraft 2, והנה, סבב השמועות החדש משוגר לאוויר: דיאבלו 3 בפיתוח! והוא יוכרז ב- BlizzCon 2007! ואולי הוא יהיה משחק המוני! או סרט! אבל זה לא חשוב!
והדבר הכי גרוע הוא שהעובדה שהשמועות בנוגע ל- Starcraft 2 צדקו, הפעם, רק נתנה אנרגיה מחודשת לקהל המעריצים. לא מפריע להם שחורשי השמועות על Starcraft 2 צדקו אחרי כמעט עשור שבו השמועות האלה הסתובבו, ואחרי כמה שנים טובות שבהם, בכל הזדמנות, המעריצים טענו ש- Starcraft 2 נמצא "מעבר לפינה".
חלק מה"רמזים" האלה ממש מצחיקים. העובדה שהמשפט שהוצמד ל- Deckard Cain (בשבוע שבו בליזארד עשתה טיזינג לקראת סטארקראפט 2) היה "Stay awhile and listen!", למשל מככבת קצת אחרי המאמר. אפילו התביעה הישנה של בליזארד נגד החבר'ה שרצו להפיק סרט בשם "El Diablo" מצוטטת שם.
בבקשה, בליזארד, אתם יכולים להכריז ממש מהר על Diablo 3, רק כדי שזה יפסיק יותר מהר? בבקשה?
אחרי צפייה נוספת בסרטון המשחקיות של Starcraft 2, לא שיניתי את במיוחד את דעתי על המשחק. אבל כן הצלחתי לבנות קצת יותר הערכה לליטוש הנפלא שהאנשים מבליזארד עושים למשחקים שלהם.
מול המניפסט שלי על "למה Starcraft 2 זה לא שוס", מתייצב אילן גלר עם ה"למה כן" שלו.
זה יפה שאף על פי שגם אני וגם אילן יוצאים מתוך אותה נקודת המוצא, מהר מאוד אנחנו מתפצלים למחוזות אחרים לגמרי. כל מה שיש לי להגיד לאילן, אחרי טור כזה, הוא שאם Company of Heroes עדיין "מרגיש כמו אלתור", בשבילו, הבעיה היא לחלוטין אצלו.