היי, זוכרים שפעם היו דמואים למשחקים? אני לא יודע מתי, או למה, התעשייה החליטה שזה רעיון רע לתת לאנשים אופציה נוחה לנסות משחקים שהם שוקלים לקנות, אבל זה היה נחמד. פה ושם יש משחק שעושה משהו מגניב ומושקע כמו The Stanley Parable או Resident Evil, אבל בגדול הקונספט די נעלם מהעולם, וחבל.
ובכן, נראה ש-Valve מסכימים איתי. בכמה שנים האחרונות הם מריצים מדי פעם פסטיבל בסטים שבו הם מציגים מלא משחקי אינדי, בשלבים שונים של פיתוח, ולכולם יש דמואים זמינים על הפלטפורמה. זו דרך מצוינת לתת קצת ספוטלייט למשחקים מוצלחים שבדרך כלל יש להם בעיה של discovery, ועל הדרך כמובן להביא עוד משתמשים לסטים ולשכנע אותם לקנות עוד משחקים.
החודש היה עוד פסטיבל כזה, והפעם עם הבדל אחד משמעותי: אשכרה זכרתי שזה קורה והקדשתי לזה זמן ותשומת לב. ניסיתי 14 (!) משחקים שונים, כל אחד מהם לחצי שעה – שעה. ואז חשבתי, היי, זוכרים שפעם היו ביקורות כתובות בבלוג? וכך מצאנו את עצמנו כאן, בפוסט הטקסטואלי הראשון של "בלוג המשחקים גיימפאד" לשנת 2022.
כולנו מכירים את סינדרום האלבום השני. גם אם לא שמענו את השם, כולנו חווינו אכזבות מהאלבום השני של להקה עם אלבום ראשון גאוני, חוסר היכולת של במאי שעשה סרט מדהים לשחזר את ההצלחה שלו וספר פושר מאת סופר שהדהים אותנו לחלוטין בסיבוב הראשון שלו. התופעה הזאת לא פוסחת, כמובן, גם על משחקי מחשב, ובמקרים מסויימים היא ממש צפויה מראש. קחו משחקים כמו FTL, למשל. המשחק הזה הוא ברק שנכלא בבקבוק. תופעה ייחודית שאין שום דבר שדומה לה ונוצרה משילוב מאוד מיוחד של נסיבות. אין שום סיכוי שהמשחק השני של המפתחים שלו יהיה טוב באותה המידה, נכון?
או לפחות, ככה חשבתי לפני כ- 3040 50 שעות משחק.
Into the Breach הוא מה שקורה כשהאסתטיקה של FTL פוגשת את Pacific Rim עם קצת תיבול של ״לקום אתמול בבוקר״. מפלצות ענק, שנקראות Vek, תוקפות שרשרת איים עם כמה עשרות אלפי תושבים, והאיים האלה הם כל מה שעומד בפני השתלטות של המפלצות על העולם כולו. במטרה לבלום את ההתקפה, קבוצה של טייסים מקווי זמן מקבילים צריכים לנצל כהלכה את היכולות של ה- Mechs הענקיים שעומדים לרשותם. נשמע קצת כמו XCOM? כי אם כן, אתם יכולים להתחיל להבין את האובססיה שלי עם המשחק הזה. המשך »
האורח המפתיע של השבוע הוא יאיר דונין מהפודקאסט הלא-פעיל-כרגע-לצערנו "חומוס צ'יפס שלט", שבא לדבר על God of War. האורחים הפחות מפתיעים הם קרייטוס והבן שלו, שבאו, ובכן, אממ, כן.
סדרת משחקי Civilization היא כר פורה לדיוני "מה יותר טוב, משחק X בסדרה או משחק Y בסדרה?". הרבה פעמים – לדיונים האלה אין תשובה חותכת אובייקטיבית. כל משחק בסדרה ניסה להוריד אלמנטים מסוימים ולהוסיף אלמנטים חדשים. שחקנים שהתלהבו מפיצ'רים שהתווספו במשחק כלשהו עם יציאתו גילו במהרה מה תג המחיר שהפיצ'רים האלה מגיעים איתם. וכתוצאה – מס' התשובות לשאלה "מה ה- Civilization הכי טוב בסדרה?" זהה למס' המשחקים שיש בסדרה. אפילו קצת יותר, כי יש כאלה שיגידו לכם "Alpha Centauri" או "Call to Power" או משהו כזה. חוכמולוגים.
אבל גם בקרב החוכמולוגים יש קונצנזוס לגבי העובדה שאין לשפוט משחק Civilization בעת השקתו, אלא רק לאחר שהוא מקבל את חבילת ההרחבה מחוייבת-המציאות שלו (ובדרך כלל – רק אחרי שהוא מקבל את חבילת ההרחבה השנייה שלו). כך שהדעות על Civilization VI אולי חלוקות (בטח ביחס לשאלה "מה יותר טוב, Civilization VI או Civilization V?", שאפילו ערן "שיחקתי 5062 שעות ב- Civilization" אבירם לא הצליח לענות עליה), אבל כמעט כולם יגידו לכם שזה לא נגמר עד שזה נגמר, שהגברת השמנה עוד לא שרה, שכדורגל משחקים תשעים דקות ושעד שעוברות שנתיים-שלוש עם כמה עדכונים גדולים לתיקוני באגים ושתי חבילות הרחבה, הדעה שלהם נתונה לשינויים.
עכשיו אנחנו בנקודת האמצע. קצת פחות משנה וחצי לאחר יציאת המשחק, חבילת ההרחבה הראשונה של המשחק, Rise and Fall, שוחררה לעולם. ואחרי כמה עשרות שעות של משחק עם חבילת ההרחבה הזו, אני יכול לבשר לכם בוודאות מלאה שהיא לא משנה כל כך.
בפרק היום ניסע בזמן ובמרחב למלחמת העולם השנייה, לקולורדו, לרכבת מאוכלסת ברובוטים, לחלל, ללוס אנג'לס בשנות ה-40 ועוד. חוץ מזה, על מתנות חג המולד המפוקפקות משהו ש-EA ו-Steam העניקו ללקוחות שלהם.
אז מה זה Fort Triumph ולמה זה צריך לעניין אתכם? זיירמן ודני, בליוויו של שי זלדיס מצוות הפיתוח, מדגימים קצת את גרסת הקדם-אלפא של המשחק בניסיון לשכנע את כל מי שנמנה על קבוצת חובבי XCOM (שזה צריך להיות כולכם! כולכם!) לתמוך בקיקסטארטר של המשחק. או לפחות להפיץ את הבשורה ברשתות החברתיות. אנחנו לא משכנעים מספיק? הורידו בעצמכם את הגרסה הזאת מכאן.
כוחות הקפיטליזם והקומוניזם מתנגשים זה בזה בקרב על גורל העולם החופשי בגרסת הממוחשבת של אחד ממשחקי הקופסה האהובים בעולם (ע"פ הדירוג של BGG, ט.ל.ח) – Twilight Struggle! בפינה הקומוניסטית: עידן זיירמן. בפינה הקפיטליסטית: גיא ביטון. בפינת ה"מה זה לעזאזל המשחק הזה תלמדו אותי את החוקים": דני מור. אז אם גם אתם רוצים ללמוד לשחק Twilight Struggle, זו יכולה להיות נקודת התחלה טובה בשבילכם!
