אני חושב שבשנים האחרונות איבדתי את הסבלנות למשחקים בלי עלילה. לא, רגע, “עלילה” זה לא בדיוק מה שאני מתכוון. אני לא יודע איך בדיוק לקרוא לזה, אבל אם אין תחושה ברורה של התקדמות, המשחק כנראה לא יצליח להחזיק אותי הרבה זמן. זה מסביר כמעט כל ז’אנר שאני נוטה לא לאהוב באופן קטגורי (למשל אסטרטגיה, sandbox, מירוצים). חלק גדול מהבעיה נובע מהעובדה שבהרבה מקרים זה גורם, בין השאר, לפחות גיוון במשחקיות – כי גם עם הרבה מפות ואקראיות וסגנונות משחק שונים, יש גבול לכמה אפשר לגוון כשהמכניקה הבסיסית היא בגדול זהה. וגם אם המשחק מאוד כיפי, אחרי לא הרבה זמן (בתור חובב RPGs, “לא הרבה זמן” יכול להיות גם משהו כמו 10-15 שעות) אני מתחיל למצות.

חשבתי על כל זה בזמן ששיחקתי לי ב-Torchlight II וניסיתי להבין אם בעצם יש סיבה להמשיך. אני מניח שכבר ניחשתם מה המסקנה שהגעתי אליה – אבל נתחיל מההתחלה. בעצם, אני מניח שכבר מאוחר מדי בשביל זה… נמשיך מההתחלה, אוקיי?

המשך »